היום פנה והסתלק, כמו בלרינה שיורדת מבמת האימונים, כשהיא יודעת היטב שמישהו מלווה במבטו את אחוריה המושלמים. הלילה שלח כבר את זרועותיו השעירות ואיים לתפוס את שרידי האור, דוחף ידיים של חושך לכוכים, מערות ועמקים, משתלט בהדרגה. חיים בלֶבֶן ישב באור בין הערביים על אבן, כמו שום דבר. שם, במרכז השדה הוא ישב כמו שום דבר, חיפש וחיפש מטאפורה שתתאים לו. אני יושב בשדה כמו... אני יושב בשדה כמו... אני יושב בשדה כמו קוץ בתחת! החליט לבסוף, קם ועמד. באותה שעה בפרברי טוקיו, לא נראה ברחוב אפילו כלב. חיים בלֶבֶן תר סביבו ושרק לכלבו. זה האחרון הגיח מאחורי שיח והניח מקל לרגלי אדונו, שהרים את המקל וזרקו הרחק. רץ לו גורי לחפש את המקל, תוך שהוא מקים ברגליו האחוריות ענני אבק שהעלימו את דמותו המתרחקת וכך יצא לעד מהסיפור. חיים בלֶבֶן טפח על גב סוסו ואמר: "יאללה, בהמה, הביתה!" באותה שעה בניו-יורק, אכלו מליוני אנשים ארוחת צהריים עסקית במחיר 5.99$. חיים עלה על העגלה. הסוס הזקן והרזה החל מושך בצעדים איטיים. תנועתה הפתאומית של העגלה העירה את הזקנה שהחלה לקלל את חיים בלֶבֶן, לצרוח ולדרוש שיוריד אותה מייד. משלא ענה, היכתה באגרופיה על גבו בעודה מחזיקה את כנפות מטפחת הראש שלה בפיה, וממלמלת קולות נרגנים. בבייג'ין באותה שנייה, נולדו במזל-טוב 158 תינוקות זכרים, ו- 12 נקבות למגינת לב הוריהן. חיים בלֶבֶן דירבן את הסוס בענף שהיה בידו וחשב על נושא האהבה... כמה משונות דרכיה... נפתלות ומבלבלות... משנואשה הזקנה מגבו השותק של חיים, מצאה לה שוב מקום בין הרהיטים הישנים, השתרעה על מזרון פרחוני, התכרבלה ונרדמה. הדרך התפתלה לכאן ולשם, ועלתה לאיטה בגבעה. כשהגיע לראשה, עצר חיים את העגלה וקפץ ממנה. עץ גרביזוניה ענק עמד בצד הדרך, וחיים ניגש אליו, עמד מולו, פישפש בקידמת מכנסיו והקשית מעט את גבו לאחור. כך השקיף על פני העמק כולו, שהירח המלא היה תלוי מעליו, על הכפר הישן, קוביות בתיו וגגותיו, משעוליו מוארים בפנסי לילה, לולי התרנגולות והרפתות המוכרים לו... אחר כך התנער, התטלטל קצת, סגר וסידר את עסקיו כבראשונה. הסוס ליחך מעט עשב והתקדם לאיטו לכיוון המורד. במוסקבה שתה איש אחד תה מנחה, נשא את עיניו אל שמי הערב המאפירים ונאנח. לפתע פתאום, שמע חיים רעש קבוצתי. חבורת אנשים עם פנסים התקרבה אליו מכיוון הכפר ובראשה - זיהה חיים על פי צעדן הנמרץ - נשות ועדת התרבות, הלא הן ציפה וריבה. חיים בלֶבֶן עמד נפתע ונבוך. לתומו סבר כי הצליח שלא לעורר תשומת לב אל נסיעתו החשאית השכם באותו בוקר. מאחור ראה את חברו אברום, משתרך אחרי הנשים ומשפיל את עינייו מתוך אשמה. אהה! זהו הבוגד מסגיר הסודות! הוא נשא שלט כביר שעליו נכתב: "ברוכה הבאה לכפרנו!" על אף החשיכה, הבחין חיים שציפה וריבה לובשות בגדי חג, והוא לא היסס. בקפיצה מהירה עלה לעגלה, היפנה את הסוס אל הדרך העוקפת והדהיר אותו בנחישות נמרצת ובדקירות מקל. גלגלי העגלה חישבו להיפרד זה מזה באנקות ואנחות. דלת הארון נפתחה, נסגרה, נפתחה, נסגרה, הזקנה טולטלה ממקומה ונחתה במקום כלשהו, וזה לא היסב לה נחת. היא קמה והתחילה לקרקר בקול גדול, נאלצת להתיישב אחורנית מדי רגע בשל תאוצת הנסיעה. פיה חסר השיניים זעק לשמים וידיה נעו כזרועותיה של טחנת רוח באוויר. חיים אף לא היפנה מבט נוסף אל חבורת האנשים שקפאה בתימהון. ציפה הביטה בריבה, ריבה בציפה, הן משכו את כתפיהן בבת אחת, הסתובבו כלעומת שבאו והגברים מזדנבים חפויי ראש בעקבותיהן. באותו רגע בדיוק פרץ מבטן האדמה באיסלנד גייזר קטן, כהרגלו מדי 3 דקות. והזקנה צדקה! לא כך עושים! אך חיים בלֶבֶן לא היה ככל האנשים. הוא חיכה בסבלנות שנים רבות עד שעשה מעשה כל כך קיצוני, ולכן, כל אמות המוסר של ציפה-ריבה ודומיהן לא יכלו לרסן יותר את ליבו ותשוקותיו. כשהתרחקו כברת דרך מהכפר, עצר חיים בלֶבֶן את העגלה, טיפס אל אחוריה, הרים את הזקנה המבועתת והוריד אותה אל הקרקע. "הגיע הזמן לדבר", אמר בקצרה. באותה שעה באמסטרדם, ילד העיף עפיפון לאורן של קרני השמש האחרונות. הזקנה קפצה את שפתיה בשתיקה עקשנית, ועיניה ירו גיצים של כעס. "לא נזוז מכאן עד שנדבר", אמר חיים. "על מה נדבר?" שאלה בקולה הצורמני. "למה התחתנת עם ישראל?" "היו לי סיבות טובות מאוד" הפטירה הזקנה בזעף. "איזה? איזה סיבות? מה יש, לא הייתי יותר מוצלח ממנו?" "היית!" הודתה הזקנה במלמול ובחוסר רצון. "והאם לא היה לי מקצוע, כשהוא היה סתם איזה פרחח בטלן?" "נו, היה לך" השיבה הזקנה, מוציאה את האוויר מריאותיה בשריקה. "ולא הייתי, כמו שאומרים, יותר נאה ממנו?" "נניח שהיית, אז מה?" "אז למה לא התחתנת איתי?!?" זעק חיים בפניה. שילבה הזקנה את זרועותיה ואמרה לו בקול קנטרני כשהיא מנדנדת את ראשה: "אתה באמת היית נאה ומוצלח, והיה לך מקצוע, ולא נתת לי שום סיבה להתלונן. ואם כבר, אז ההורים שלי דווקא רצו שאני אתחתן איתך! אבל ישראל! הוא באמת נתן לי סיבות להתלונן! ואני גם התלוננתי, הו-הו איך שהתלוננתי: על שהוא בטלן, לא-יוצלח, על שהוא נראה כמו הצרות שלי... אז התחתנתי אתו, והתלוננתי! בקיץ, בחורף ובסתיו... והייתי מאושרת ככה... שלושים וחמש שנים! עד שהוא בסוף עשה לי את התרגיל המלוכלך הזה ומת בשבוע שעבר..." כאן נשבר קולה והיא פרצה בבכי: "הו ישראל, ישראל... מה אעשה עכשיו, תראה לאן הגעתי, אלמנה עזובה ועלובה... בלי מושיע ובלי מגן..." באותה שעה בפריז, התנשק זוג אוהבים צעירים עד שבלעו את העולם. חיים בלֶבֶן עמד מופתע ומהורהר. מגלגל במוחו את הדברים ששמע, תוהה אם עשה טוב בכך שחטף את האלמנה מביתה, על רכושה ומיטלטליה, בלי להקשיב למחאותיה, בהתעלמו מרגליה הבועטות באוויר, לעיניהן המזועזעות של נכדיה, שאחרי רגע קט של עניין המשיכו כהרגלם להתבונן בטלוויזיה, כשהוליך אותה מביתה בבוקר אמש כדי להביא אותה סוף סוף ככלה אל ביתו וכפרו. ופתאום - לא היתה בו חרטה. הוא חש שמחה פנימית גואה בו לראשונה בחייו. היא היתה אהבה חייו היחידה ולזה הרגע חיכה כל ימיו. הוא פנה ונשא את גופה הדל של קלרה הזקנה בזרועותיו, והעמיס אותה שוב על העגלה. היא - כהרגלה, המשיכה לרטון לעצמה והתלוננה כאילו אין מחר. חיים בלֶבֶן ניגש אל סוסו ירחמיאל, אחז במוסרות הרתמה והצעיד את העגלה לאט לאט אל הכפר. הוא שמע את קלרה מפטפטת ומקרקרת ברקע, וחיוך התפשט על פניו העטורות זקן לבן והאיר את עיניו הכחולות. סוף סוף זכה גם הוא לחוש אושר זוגי מהו. באותה שעה בדיוק הביט דייג בליסבון מערבה, וראה איך השמש טובעת בים. |