כנראה שלא נותרה ברירה אחרת חוץ מלהרים את עצמי לעלות על האופנוע ולחצות את העיר ולהגיע למתחם ולעמוד בתור ולקבל מספר ולהמתין בשקט כמו כולם ולגלות שמתקן הקפה/קפוצ'ינו/שוקולטה לא באמת עובד ולשמוע את הכרוז מכריז את מספרי ולהגיע לעמדה 16.
פקידת השירות חייכה, חייכתי בחזרה והראתי לה את הצג. סוללה לא תקינה. הייתי רגוע, הפנמתי כבר את המשימה, הבטחתי לעצמי לא לצאת מכליי זה לא אשמת הפקידה זה פשוט ככה, אני לומד לקבל.
"זה בעיה במכשיר" ציינה, " תוך 45 דקות תקבל אותו בחזרה" נשמתי לרווחה, הכל בסדר, מטפלים בך.
אמרתי תודה בנימוס וכבר עמדתי להפנות לה את גבי אבל אז, בלי שום התראה השליכה לעברי את האותיות הקטנות "לא נוכל להעביר את הזכרונות ואת התמונות"
בבת אחת חלפו כל חיי למול עיניי. התמונות של הללי, קטעי הווידאו שבהם חרזתי לה שירי ערש, מספרי הטלפון של אלו שהיו חברי, של חברי הנכחיים של אלו שאיני זוכר מי הם אבל בטוח שיום אחד אזכר... אימה אחזה בי.
"תקשיבי מירית" העפתי מבט לדש חולצתה המעומלנת "אתם לא יכולים לעשות את זה. תעשו גיבוי" "קוראים לי מרית" ציינה והוסיפה "אין מה לעשות, אין לנו יכולת לגבות את המידע" הבנתי שלא מדובר בשגיאת כתיב, באמת קוראים לבחורה מרית, בקמץ. "את יודעת מה זה "מר" בעיברית?" (אני לא שולט בזה) "מה זה מר?" שאלה ולא הבנתי אם היא יודעת או מתחזה. "טיפה." ציינתי בפניה בסיפוק, מקווה שהעובדה הזו אולי תואיל לי בעניין גיבוי חיי. "בגלל זה אומרים 'מר-חשוון', כי זה החודש שבו מתחילים הגשמים" "כן" הנהנה לעברי, לוחצת על מקש שמסמן אותי במערכת פלאפון כלקוח בעייתי. "אבל לי קוראים מרית, וחוץ מזה אתה אמור לגבות בעצמך את המידע שעל הפלאפון"
"טוב" סבלנותי החלה לפקוע. אני מכיר את הרגע הזה טוב, אני הופך לקיפוד. תחושת האי-צדק שלי מרימה את ראשה כמו המפלצת מלוך נס ואני מתחיל להשחיז את חרבותיי כאילו הייתי הדלאי-למה במלחמה שתוצאותיה יכריעו את גורל אולימפיאדת 2008 בביג'ין.
"מרית" הדגשתי כל אות. "אני משתמש במק. שמעת על חברת מקינטוש? איי פוד? איי פון? אורנג'? " (קיוויתי שאיום סמוי זה יעשה את שלו) "כן, שמעתי" "יופי, אבל חברת פלאפון לא שמעה. התוכנה שאתם מספקים לגיבוי לא יודעת מה זה מק, שמעת על סטיב ג'ובס? תפוח כזה עם נגיסה בקצה? כי חברת פלאפון חושבת שהעולם זה רק ביל גייטס, שבכלל גנב את חלונות, ג-נ-ב! מה שאומר שאני לא יכול לגבות כלום. כי יש לי מק, אני מקיסט הבנת?"
עכשיו שמתי לב שכולם מביטים בי, הבנתי שכנראה שאני צורח "תנגב ליד הפה" סימנה מרית לעבר הריר שנזל מזוית פי. "תירגע" אמרה בקול רגוע ותיקתקה במחשבה הערה שמתייגת אותי כלקוח מסוכן. "נגבה לך את החומר טוב?" אמרה בקול אימהי, "לך שב שם" הצביעה לעבר מכונת השוקולטה המושבתת.
בעודי משרך את מנעליי לעבר הספה חשבתי לעצמי, שהיא לא אשמה מרית, מרית לא אשמה זה אני אשם בהכל, אני מתעב את חברת פלאפון בגלל שאני מדבר יותר מדי, וכועס על עצמי בכל פעם שאני פותח את החשבון החודשי, ושונא להרגיש כל כך תלוי בתמונות המחורבנות האלה שלא מתקרבות לחמישה מגה פיקסל שיש לדגם החדש של נוקיה, אבל אין לי כסף לקנות, או כוח לעבור לאורנג' או חבר שנוסע לניו יורק ויקנה לי איי-פון וחיים שתיים כבר יסדר לי אותו, אני מקיסט, כבר אמרתי?
|