ריח כבד של זיעה מהוּלה בהֶבֶל פֶה
יותר מידי מילים נטוּלות כוונה
בארבע לפנות בוקר דומה היה
כי אפילו העיר לא יכלה לשאת עוד את ריחה
גם לא ותיקי החתולים
חתול אחד אף הגדיל עשות כשכיסה את אפו
עד כדי כך כַּבָד הריח

שונאת חתולים
גם את העיר הזאת
ואת הריח
את המילים אני אוהבת
גם כשהן באות על מנת להכאיב
אולי בעיקר אז

החום רבץ במלוא אונו
מעשה סדום של הקיץ באביב
ממלא את כולו, בכוחו הממכר, בריחו המשקר
זורע הבטחות שווא שלא נועדו לבקוע
ומתות יחד איתו
שנייה מיותרת אחת,
אחרי שכילה את זעמו
מותיר ים של זרעוני קיצ עקרים

אף אחד לא חשב לעזור
בטח לא הלילה
נִים ולא נִים – תִיר ולא תִיר
שָרָב הֶשְחִית טל
ואַחַר שֶנִתְבַּלָּה הַבָּשָר
בְּרותְחִין קִלְקְלו וּבּרותְחִין נִדונוּ


בעוד רגע אחד יתעורר הבוקר
מוקדם מידי למי שטֶרֶם הספיק להסתתר בבושתו
מאוחר מידי למי שחיכה לו
יום הדין ממילא לא מתכוון להגיע
לעִוֵר ממילא לא אכפת
גם לי לא      

______________________________________

שרב כבד, באמצע אביב עשה לי לחשוב.

לא הכל היה רע אז, בלילה ההוא של הסוף של הפורים.

חדי עין באמת, יכלו לראות גם חסד קטן או שניים, בתוך האפלה הכללית.

אני ראיתי. חסד אחד לפחות. של שניים. לרגע.

אבל זו אני.

רק אני.