לא בא לי לעשות את זה בשום מקום!

לא בא לי לנסוע שעתיים וחצי בפקקים ובלחץ זמן בשביל לאכול מזון בינוני או משובח, כי ככה, אין שום טעם. גם לא לאוכל, ולא משנה מי הכין.

לא בא לי להכנס להיסטריית המתנות, לא לשכוח אף אחד וגם לקלוע לטעם. (אמא שלי "נו, לEמה! מה אני צריכה את זה? תשמרי את זה לעצמך.."). ובד"כ אני כל כך נהנית לקנות מתנות אלא שכש"צריך" זה מוציא את כל הכיף!

לא בא לי לתכנן מה להלביש לקטנה אם יהיה חם, ואם יהיה קר, ואם יהיה גם וגם. ואני, גם אם אקנה עוד משהו, במיוחד לחג, זה הרי לא ישנה את העובדה שבאותו הערב יערם ארון הבגדים על השידה ועדיין לא תמצא לי תלבושת מניחה את הדעת. שלי.

לא בא לי לפגוש את כל האחיות שלו או את כל האחים שלי לארוחת ערב שאורכת יותר מחמישים דקות. זה יותר מדי אנשים ליותר מדי זמן בישיבה מול שולחן אחד במקומות קבועים. ואם לי לא בא, אז גם לזה שאיתי יש עוד פחות חשק ממה שאין לו בד"כ.

אבל, המצפון ורגשי האשמה מול בת ה-3 שכל כך נהנית מחברת האחייניות והאחיינים שלה, מה היא אשמה שיש לה הורים עם נטייה מיזנטרופית, אמא עם גנים עירקיים ונפש של פולנייה ואבא שאוהב להיות בבית.

ושוב מתחילים לגלגל בראש "קיצורי דרך" והקלות שברור שלעולם לא ארשה לעצמי ואוכל להרגיש בנוח איתן... אולי השנה נלך בידיים ריקות? בג'ינס וסנדלי אילת?

אבל בסופו של דבר, נקרא את עצמנו לסדר, נתלבש, נכניס את הבטן, נלבש את החיוך המנומס ונתקמט בפקק.

ואולי במקום לקנות השנה מתנות, אסתפק בלהתחדש במשהו נחמד.