הבוקר הרהרתי כשראשי שעון על חלון האוטובוס, ספגתי את ריחות הדיאודורנט של כל הנוסעים, את זיעת הבוקר מבית שחי של פועלי ייצור, את השיחות ההזויות של נוסעים (שנולדו באוטובוס) ואת רישרוש המטבעות המתגלגות על ריצפת הלינולאום. מן הון להון הגעתי לקניון איילון והנהג הסתכל עלי במראה ואמר, מה אתה חולם, תחנה אחרונה.

שמתי לב שבחזית האוטובוס היה שלט , לקניון איילון. אז אכלתי אותה. בדרך כלל קו 42 מגיע לנוה שרת. שינסתי את מותני ואת השיניים התותבות והתחלתי במסע רגלי. בצומת במעבר החציה פנתה אלי פיליפינית ושאלה באנגלית מגומגמת איך אפשר להגיע למקום מסויים. אמרתי לה שאני לא יודע.

וזאת למה?

כאן בא סיפור הרבה יותר מורכב.

פעם לפני הרבה שנים,  יצאתי עם בוקר למעוני שבשרון לאחר עבודה בעיתון. בז'בוטינסקי בואכה רמת גנה, בזמן המתנה לרמזור עצר לידי איש ושאל אותי איך מגיעים לפתח תקוה. במקום להסתבך עם הסבר, אמרתי לו שיסע אחרי ואני אסמן לו עם היד מתי לפנות ימינה. 

מדי פעם הסתכלתי במראה לוודא שההוא נוסע מאחרי.

הייתי סהרורי, עיף ומותש מעמל היום ושכחתי מהאיש ההוא

ושנינו היינו בדרך להוד השרון.

לא ידעתי איך לאכול את הכובע ומה לעשות. סימנתי לו לעשות סימן פרסה והוא לא הבין והמשיך לנסוע צמוד אלי. ניסיתי להתחמק ופניתי בדרכים צדדיות אבל הנהג הצייתן המשיך להיצמד אלי כמו עלוקה.

בסוף הגעתי לפרדסי כפר סבא ונבלעתי בין העצים.

בבוקר פתחתי את הדלת ואשתי המופתעת שאלה למה אחרתי.

לא היה לי אליבי וממש לא עניין אותי אם היא חושדת שיש לי מאהבת.

צנחתי למטה ומאז אם מישהו ברחוב שואל אותי שאלות בגיאוגרפיה, אני אומר שאני לא מהמקום.