העולם השתנה. World 2.0 שונה מהורסיות הקודמות שלו. לא המדובר על טכנולוגיה, אלא על תפיסת העולם הבסיסית שלנו שהשתנתה. עולם האינטרנט שהשתנה – משפיע על כולנו. מצרכני תוכן, בעתונות, ברדיו, בטלויזיה ואפילו באינטרנט – הפכנו כולנו להיות יצרני תוכן. הדוגמא המדהימה והבסיסית ביותר היא הויקיפדיה – שבה חוכמת ההמונים נישלה את הפרופסורים המכובדים – מומחי התוכן. בחברת הידע, לכל אחד מאיתנו יש תרומה של ידע ונסיון משלו, זוית ראיה שונה, צורת מחשבה אינדיווידואלית – שלא יכלה לבוא לידי ביטוי באוטוריטטיביות הידענית של פעם. כך הטוקבקיסטים, כך באתרי הרשתות החברתיות, כך בבלוגים.

 הקונספט הקיבוצי בלבוש חדש – כל אחד תורם תוכן כפי יכולתו, כל אחד מושך תוכן – לפי צרכיו. אך הקונספט הוירטואלי הזה, גולש החוצה אל מרחבי היקום הממשי – וגורם לגסיסתה של הדמוקרטיה ההמונית. "אין לנו מנהיגים" מתלוננים בסלונים של ימי ששי או שבת בתל-אביב, בניו-יורק, בלונדון ובפרנקפורט. "אין לאזרחים אמון במוסדות השלטון" אומרים מכוני המחקר בפריז, ירושלים, וושינגטון והמבורג. "בכל אשמה התקשורת" מסכימים כולם.  

שלושה תהליכים מתלכדים יחד להוריקן אחד המשנה את פני הדמוקרטיה לעד. ל- World 2.0 מצטרף האילוץ הכלכלי הגלובלי, המחייב את הממשלות להתכווץ ולהתייעל. היקף השירות המוצע ע"י הממשלות לאזרחים קטן דווקא בזמן שהתיירות הצומחת והתקשורת הפתוחה חושפים את האזרחים לנורמות שירות גבוהות במקומות אחרים. אנחנו כולנו תובעים מהממשלה חינוך לא פחות מהמקובל בדרום מזרח אסיה,   את חיי התרבות של ניו-יורק  ואת גניה הפורחים של פאריז. ובמקביל – אנחנו דורשים גם הקטנת נטל המס למקובל באירלנד ובסינגפור, הקטנת הנטל הצבאי – זה הכלכלי וזה האישי ומדיניות של רווחה ודאגה לחלשים נוסח סקנדינביה. אנחנו רוצים מלחמות ללא נפגעים, נצחונות ללא מחירים ורמת חיים ללא עבודה או מאמץ. גבירותי ורבותי – אף ממשלה בעולם לא יכולה לספק את אוסף תביעותנו הגדולות. החוויה של המדינות המפותחות כולן היא של אכזבה מתמדת מהממשל ומוסדותיו. ובנוסף, הממשלות נתקלות במערכת איומים והזדמנויות גדולה מכל מה שידעו בעבר. קצב השינויים ועוצמתם - גדולים על כל מדינה באשר היא. שינויים אקולוגיים, דמוגרפיים, טכנולוגיים, כמו גם איומי מלחמה, טילים וטרור הם מעבר לסמכותה ויכולתה של ממשלה כלשהי.

הגלובליזציה והקמתם של גופים על-מדינתיים, הפקיעו חלק ניכר מסמכות המדינה.  התהליך השלישי בהוריקן, הוא המהירות. התרגלנו למבזקים של 30 שניות על כל דבר. על חטיף שוקולד חדש וקאסמים בשדרות, על דגם מכונית העתיד והטרדות מיניות של ילדים, על תרומת אברים וצניחת הדולר. אחרי 30 שניות אנחנו משועממים. אנחנו רוצים תשובה על המיילים שלנו בתוך דקות, המסרים שלנו צומצמו לארבע מילים ב-SMS, 20 דקות של הרצאה בכנס זה הרבה זמן. מדיניות לטווח ארוך אינה אלא אוקסימורון - שריד לתקופות אחרות אי שם באלף הקודם. ארבע שנים של המתנה לבחירות הבאות הם נצח טוטליטרי. וכך, משנה הדמוקרטיה הייצוגית את אופייה. ממעורבות אזרחית המאופיינת בעיקרה בפעילות מפלגתית ובהשתתפות בתהליך הבחירות, ל"שיתופיות מתמדת" הנובעת מלידתו של "האזרח הגדול". במובחן מהדמות התקשורתית הפופוליסטית של "האזרח הקטן" חסר הייחוד, שעצם קיומו הוא ייצוג הכלל.   "האזרח הגדול" הוא אדם פרטי, ספציפי, התופס עצמו כחזק, יודע ומבין יותר מהמדינה, ולכן מרגיש מחוייב לדאוג לה ולעשות למענה. האזרח הגדול מקים סקטור שלישי חזק - המגזר האזרחי המהווה פלטפורמה לדרישה כי הממשל יהיה שקוף, אחראי ושקול יותר. הסקטור הממשלתי החכם מנצל צמיחה זו להשגת יתרונות עבורו.   וכך, מבנה העוצמה הנפרד של סקטור ממשלתי מול סקטור פרטי משתנה אף הוא למבנים משולבים. שוב אין אנו מסתפקים בשלבי הביניים של העברת בעלות (הפרטה) וחיקוי (סוכנויות ממשל דמויי יחידות עסקיות). המבנים המשולבים של PPP (Private Public Partnership) הם הדרך היחידה של הממשל לעמוד בדרישות האזרחיות החדשות.  המבנים המשולבים הם גם הדרך היחידה לתהליך קבלת ההחלטות בממשל. משרדי הממשלה וגופי השלטון חייבים לשנות את הדרך שבה היו מקבלים החלטות בעבר. בכל מקום שנמשך המודל הפטרוניסטי של המדינה הדואגת לאזרחיה – טמון כשלון מובנה. הממשלות אינן זוכות ללגיטימציה ציבורית (בכל העולם המערבי!), מומחי הידע עובדים בסקטור הפרטי, טווח השלטון הקצר מאוד – כל אלה ייפתרו בתהליכים נכונים של שיתוף אזרחי. במערכת יחסים מעין זו, מוותר הממשל, כביכול, על שליטה, אבל יכול להגיע להישגים חסרי תקדים. הסקטור האזרחי מביא למוסדות השלטון את שחסר להם: עוצמה ולגיטימציה ציבורית, גב כלכלי והמשכיות לאורך זמן – גם כשמתחלף השלטון. הדרך היחידה כמעט של מקבלי ההחלטות בממשלה לוודא שמדיניותם תמשך גם מעבר לתקופת כהונתם היא בשיתוף אזרחי.  קבלת החלטות וביצוע פרוייקטים תוך שיתוף בין סקטוריאלי היא הסיכוי היחיד לפריצת דרך בכל הקשור להישגים העתידיים של מדינות מפותחות וישראל בכללן.