| כשהבטן כואבת לי אני יודעת, אני יודעת שפגעתי במישהו, שמישהו פגע בי, ששוב המשמעות של החיים ברחה לי ולא ברור לי למה אני כאן, שאני אשכב על הגב ואתהפך ולא אצליח להירדם כל הלילה. אני מבטיחה להיות ילדה טובה רק ששוב השקט יחזור שיעזוב אותי הכאב הזה. אני מבטיחה לאלוהים ולעצמי להשתנות, בחיי, וזה בכלל לא עוזר, הכאב ממשיך. אני בסוף נרדמת וחלומותיי טרופים, עלים צהובים נושרים עלי ואני עירומה וקר לי. אני מדמיינת שאני הולכת על התקרה המנורה קטנה לידי ואני גדולה. אני מתיישבת לידה ומתפלאת שהגרביטציה לא פועלת. אחר כך אני הולכת לבדוק קצת את הפינות. איזה כייף שאין רהיטים על התקרה ההפוכה שלי. פתאום אני קטנה כל כך כמעט נעלמת וכל העלים הצהובים מקודם, מכסים אותי לגמרי אבל אני לא מפחדת, לא יקרה לי כלום, רק הכאב בטן הזה לא מניח לי. אני רוצה לצעוק אבל לא יוצא לי קול, אני מנסה לרוץ אבל נהיית סטיב אוסטין - בסלואו מושן. כשאני מתעוררת סטיב אוסטין הלך כבר, עם העין ושאר האיברים הביונים שלו, איכס, איך אני שונאת אותו הלוואי שימות כבר. אני שונאת בעצם את כולם הכי הרבה את עצמי, אבל רק עצמי פה אז אנחנו משלימות ואני שוב מחבבת אותה קצת. ואז השמש עולה והציפרים באות והקולות מהכביש, אנשים מתעוררים ליום שלהם, עסוקים, לא מכירים אותי בכלל, איך זה יכול להיות? ריקנות ולבד. כשיש לי כאב בטן. |