| לנגד עיניי עומד הגיבור של איין ראנד [מרד הנפילים], האדם שאינו זקוק לאישור של הזולת, שאת אושרו הוא מוצא בעצמו, בעשיתו, בהרקמת חלומותיו לחיים ממשיים. הוא המביט אל 'האנשים המשומשים' במבט תמה. 'למה?' הוא שואל, 'למה אינכם מה שאתם רוצים להיות? ומדוע אתם כה זקוקים לאישור הסביבה - ההמון הבזוי?'. אצלו אין זו אלא חולשה, 'די להיות אנשים משומשים' הוא לוחש בשלווה, מבלי לרצות להיות האביר שילמדם איך הם צריכים להיות. הוא אינו זקוק להם, הוא זה הוא, וזה מה שהוא מבקש מעצמו יותר מכל.בעיניי העבריות, אני מביט לפשטות הזו, לוודאות הזו, ומהנהן. 'הוא צודק' אני חושב לעצמי, ונזכר בדבר הרב קוק האומר 'האדם צריך למצא את עצמו בעצמו' וזו הדרישה הקודמת לכל שאר השאיפות. אך מאיין נובעת טעות שכזו? הרי אין זו איזו קפריזה של אדם זה או אחר, זו נטייתה החולה של רוב האנושות שנים רבות. ואני נזכר, כי על פי הקבלה אחדות האנושות אינה נמצאת מן השפה ולחוץ, אם נמצאה, נמצאה בתוכנו. על פי הקבלה הנפש של כל אחד מאיתנו נחצבת מן הנפש הכללית, ובכדי להתאחד עם כולם עלינו לחדור אט אט, ראשית אל עצמנו, לקרבנו פנימה ומתוך כך למצא את הקרבה, את האחדות. 'האדם צריך למצא את עצמו בעצמו, ואחר-כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו' [הרב קוק – אורות-הקדש תמ''ז]. 'איין ראנד' צודקת, עלינו להיות אינדווידואליסטים, עלינו להכנס אל החדר לבד ושם ליצור את היצירות הגדולות. אך שם בחדר, אין היא יודעת, שהאדם שמצליח לפתוח פתח אמיתי וחודר לנשמתו, הוא פוגש שם את האנושות כולה, מתוכו.הטעות הזו שלנו, של 'האנשים המשומשים' מובנת לי מאוד, אנחנו פשוט מערבבים בין הסוד לגלוי, בין הפנים אל החוץ. הסוד הזה שאנו מוצאים על ידו את כולם צריך להיות חבוי בתוכנו, ורק מתוכנו אנו צריכים לחפש אותו. כשאנו מחפשים אותו בחוץ, אנו מאבדים את מי שאנחנו.כדברי המשנה: 'הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם', אומר לכם איזה עולם – מהעולם של האדם עצמו, הם מסיחים את דעתו מן העיקר שמצוי בו על-ידי הזולת. |