המעצור הבירוקרטי הנשען על מערך רגולטורי מיושן הוא אחד הנושאים החשובים בהתנהלות הכלכלית-לאומית ובמיצובה התחרותי של ישראל בעולם. לאופן ההתמודדות האפשרי עם אתגר זה מוקדש מושב החורף של כנס קיסריה. את המושב הכין צוות משותף לנציגי הממשל והסקטור הציבורי, בראשותה של עו"ד טלי ירון אלדר נציבת מ"ה לשעבר, וכיום עו"ד במגזר הפרטי.

      מהותו של מערך בירוקרטי/רגולטורי מיטבי, הוא לאפשר את זרימתן פנימה של השקעות ויזמויות "דוחפות הצמיחה" למשק הלאומי מחד ומקטין את האנרכיה הכוחנית העלולה לצמוח בשוק בו הכל פתוח, מאידך.  מערך בירוקרטי/רגולטורי מיטבי הוא על כן תוצר של מערכת יחסים טובה והוגנת בין הון ושלטון. לסקטור העסקי "ההון" יש תרומות רבות לעניין, ובכלל זה: ידע והתמחות מקצועית הנמצאת ברובה בתחומו, לגיטימציה ציבורית, עוצמה וגב כלכלי. הסקטור הציבורי - השלטון – מביא עימו את החוקיות ואכיפתה, שקיפות ונורמות של צדק חלוקתי. לאור כך, ברורה מאליה אחת מהמלצות צוות העבודה – להרבות בהתייעצות גורמי הממשל עם נציגי הציבור בתחומים השונים. כיום – לא קיימים נהלים מחייבים להתייעצות, והיא נעשית בהתאם ל"נוחיות" פקידי הממשל. ניתן לראות סולם, בן ארבעה שלבים לנהלי התייעצות בין סקטוריאליים. ארבעה שלבים אלו מאופיינים במיקום על ציר הזמן של שיתוף והתייעצות, כמו גם בשקיפות הנתונים.

     "אמרתי ועשיתי אני אדוני" השלטון מחליט לבד, מודיע לציבור ומבצע. כך לדוגמא: היציאה למלחמת לבנון, אחוז הריבית במשק. תנאי להצלחה: ביצוע טוב, תואם את "עמדות התקשורת", מוצדק לטווח ארוך. המאפיין את שלושת הדוגמאות הן בהיותן החלטות טווח קצר. בהחלטות טווח ארוך, כדוגמת הרפורמות במשק, יש כרסום מתמשך של ההחלטה לאורך הזמן ע"י גופים אזרחיים הנדחקים לעמדה קונפליקטואלית. 

      מראית עין השלטון עושה עצמו כאילו הוא מקשיב לאזרחים, אך זוהי רק מניפולציה למניעת התנגדויות. דוגמא: החלטות ועדות הכנסת, ועדות ציבוריות המתמנות ע"י הממשל וכו'. להערכתנו – רובן המכריע של שתופי הפעולה בין גופים אזרחיים והממשל נמצאים בשלב זה. השלטון אינו מעוניין באמת בשיתוף אזרחי אך מעוניין להראות קשוב לרחשי הציבור. הממשל איננו חושף מידע בפני הציבור ולכן התגובות שהוא מקבל אינן ממוקדות, מהותיות ולפעמים אפילו לא רלוונטיות לתוצר – ההחלטה.

     רק דיבורים השלטון באמת מקשיב לאזרחים ואפילו מושפע מעמדותיהם, אך הוא המחליט הבלעדי. ההבדל בין "מראית עין" ובין "רק דיבורים" נמצא במידת השקיפות של הנתונים, בפיד בק שניתן לאזרחים וכו'. בשלב זה, חייב הממשל בפתיחות בנתונים ובמידע. השיתוף האזרחי נעשה בשלבים מאוחרים, כאשר לממשל יש בד"כ כבר את כל הפתרונות בהם הוא מאמין. 

     שת"פ בהחלטות הממשל והאזרחים מחליטים יחד לאחר שלמדו יחד את הנושא. בכדי להגיע לאיזור זה של קבלת החלטות חייב השלטון להתמודד עם חששותיו מאיבוד "סמכות הריבון".  השיתוף נעשה בשלבים מוקדמים מתוך שקיפות מוחלטת בנתונים. באיזור זה, מתקבלים כמובן מירב היתרונות – אלו ההחלטות הנכונות ביותר מבחינה מקצועית והן גם זוכות למקסימום לגיטימציה ציבורית.  ככלל, ממליצה הועדה, יש לנהל התייעצות עם גורמים רבים ככל הניתן ובמועד מוקדם ככל הניתן של עיצוב המדיניות, תוך שמירה, תמיד, על איזון עלות תועלת בתהליך השיתוף. אין ספק כי שיתוף מעין זה, ישפר גם את מערך האמון בין הסקטור העסקי והממשלתי, את הלמידה ההדדית ואת התוצרים הרגולטורים/בירוקרטיים.