לאיציק הרזה היה מנהג קבוע. בקיץ, כל צהרי שישי היה עולה לגג המשותף של הבניין ועושה על האש. כמה שיפודי פרגיות וקצת קבבים. ככה היה עומד, מאמצע חודש יוני לערך, עם מכנס קצר וכפכפים ומנפנף. לאף אחד לא היה ממש אכפת. אני הייתי אז ילד קטן ולפעמים נהגתי לעלות לגג לראות אותו עם הבשרים, ואולי לקבל איזה קבב. הבוהק של הסיד הלבן על הגג סינוור ולי תמיד ירדו דמעות. "אל תעמוד מול העשן" היה אומר לי... ואני מיד זזתי קצת הצידה.
איציק לא מביט בי, רק פניו מופנים אל עבר הבשרים הצלויים-מדממים למחצה. לידו שולחן קטן עם בקבוק בירה מילר צונן וצלחת פלסטיק כתומה עם תרמילי פול ושעועיות מבושלות. "תאכל, תאכל" הוא מפציר בי.
אני אוכל כמה פולים חמים... "רוצה בירה"? 
"אני לא אוהב בירה לבנה, זה מר".
"תטעם את זאתי" הוא מגיש לי את המילר. אני שותה מהבקבוק כמו גבר. היא באמת לא היתה מרירה כמו שפחדתי.
הוא ממשיך לנפנף מעל הבשרים ומידי כמה דקות מוריד אותם לצלחת לבנה גדולה.

איציק הרזה סובל מהלם קרב. אז דיברו על זה קצת השכנים, אבל אני לא ממש הבנתי מה זה אומר. הוא נפצע קשה במלחמה ומאז שחזר משם הוא מתנהג קצת מוזר. גר בבניין שלנו בשכירות, לבד, בקומה השישית. יוצא בבוקר וחוזר בלילה. פעם אמא שלי אמרה שהקבבים המדממים מזכירים לו את החברים שלו, שדיממו לו מול העיניים בקרב לפני שמתו. שמעתי אותה מספרת את זה לאבא. הייתי אמור לישון בשעה כזו, כשהיא אומרת כאלה דברים, אבל לא נרדמתי והיה לי פיפי. קמתי להשתין, פתחתי בשקט את הדלת, ושמעתי הכל.
אבא לא ענה לה. אני בכלל לא הבנתי איך אפשר לאכול קבבים ופרגיות, שמזכירים בשר מת של חברים במלחמה. אחרי כל מה ששמעתי, לא ביקרתי את איציק הרזה כמעט חודש. לאמא שלי לא ממש היה אכפת שאני מבקר אותו על הגג. בקושי דיברנו, אני ואיציק הרזה.
רק התמונה היתה קבועה. השיפודים והקבבים, צלחת הפלסטיק הכתומה עם השעועיות והפולים, עם טיפה שמיר עליהם, ובקבוק מילר צונן.
איציק לא שאל אותי למה לא ביקרתי אותו חודש. פשוט אמר לי "היי" יבש כזה, מבלי להסיר עיניו מהנעשה על המנגל, כשנכנסתי למתחם הגג הבוהק והרותח. כאילו חיכה שאגיע. הוא עמד שם לבד, כהרגלו, בין צבא הקולטים ודודי השמש.
"אז בן כמה תהיה השנה?" הוא ירה פתאום.
"אאההה... אני... אני בן 11 בסוכות..."
"פפששששש... ילד גדול. אתה יודע, אתה ילד טוב. אני חושב שיש לי משהו בשבילך".
"משהו בשבילי? מה?"
"תשמע, יש לי משימה סודית שאני עוד לא יכול לספר לך עליה... אבל אתה תהיה איתי. זה משהו ממש חשוב, כמו מבצע" הוא אומר ולא מסיר את פניו המיוזעים מן הבשר הריחני. בהתחלה פחדתי שהוא לוקח אותי לשדה הקרב, שבו נהרגו החברים שלו, אבל אז עבר לי החשש, והחלטתי שבמשימה הזו אתנקם באלו שהרגו אותם. אולי אפילו אקבל צל"ש.
"מה אתה אומר?" שאל. הנהנתי לחיוב. הייתי נרגש מאד.
"יופי ילד, ידעתי שאתה משהו מיוחד. קח שיפוד".
הפרגיות היו טעימות, ובזמן שאכלתי, התאמצתי נורא שלא לחשוב על החברים ההרוגים שלו. הוא התיישב על הכיסא הנוח, הפסיק לנפנף, פתח את המילר עם בוהן ידו הימנית, כמו גבר, ונאנח אנחה ארוכה ועייפה. משקפי הריי-באן שלו מונחים על אפו, והוא בוהה בשמש התפוזית של סוף אוגוסט.

אחרי השיחה הזו פגשתי את איציק הרזה עוד כמה פעמים על הגג, אבל לא שאלתי אותו מה עם המשימה, כי פחדתי שהוא יבטל אותה אם אני אציק לו, למרות שנורא רציתי לצאת אליה. לאט לאט עבר לו החופש הגדול ואני עליתי לכיתה ה'. איציק הרזה כבר לא כל כך היה על הגג כדי להכין בשרים, ואני תהיתי לאן הוא נעלם.
ביום הראשון של חג סוכות אכלנו ארוחת צהריים כל המשפחה. היה חופש. לפתע שמעתי צעקות וצרחות של גבר, ותוך כמה שניות שמעתי עוד הרבה צעקות כאלה. לפני שהספקתי להבין מה קורה בכלל, ראיתי אמבולנס שנכנס לחניה בחריקת בלמים. אנשים רבים התאספו סביב.
"מה קרה? מה קרה???" שאלתי את אבא שלי. לא הצלחנו לראות כלום מהחלון שלנו, רק אבא שלי בהה בנקודה בלתי ברורה בתוך ההמון הנסער. "אני חושב שאיציק הרזה התאבד", אבא אמר. רצתי לדלת הכניסה וירדתי מהר למטה לראות מה נשאר מאיציק.
אבל איציק לא מביט בי, רק פניו מופנים אל עבר הבשרים הצלויים-מדממים למחצה.