| תשעה חודשים. תשעה חודשים לשהותי בכוס הקפה המהבילה הזו. אם לדייק שמונה חודשים וחודש. נכנסתי לכאן כדי למחות על משהו מול מישהו איזוטרי. המחאה נשכחה מיד עם היוולד המילים הראשונות שלי פה, מיד אחריה נשכח האיזוטרי, מתפורר לחתיכות חסרות משמעות ונמוג לתוך עבר מלא בחתיכות של כלום. בין לבין נבנתה פה סוג של אני. אחת כזו, דינורה. תמונה מבולבלת, חלקים של חיים, רגעים מפעם עם לילות מהיום, המון כאב ישן שהתערבב בחיוכים חדשים, גוף שזכר כאב והתגעגע לעונג. ערמת זיכרונות שלא מצאה לה איפה לִרְגוע. המון אותיות שחורות שהפכו למילים, שיצרו פוסטים, הרבה יותר חשופים ממה שתכננתי אי פעם. דינורה שהפכה להיות הטל שאני לא יכולתי להיות, כל כך הרבה שנים. בחלל האינסופי הזה של הקפה הכרתי ולא הכרתי המון אנשים. בפועל לא הכרתי איש. כך היה קל יותר. בטוח יותר. "מי את?" שאלו אותי לא פעם, מחייכי חיוכים, מציעי כתף. "מי את?" קל היה לי לענות, דווקא מהמקום הבטוח הזה, לראשונה בחיי, "אני... כל זה." אלוהים די תפס ממני, כשבנה לי את מסלול חיי. בנה לי מסלול של גדולים. הלך איתי עד הסוף. איכשהו, בגלל שהתעקשו איתי על חוסר הפשטות של הדרך, הייתי חייבת להתרכז בה, מאוד. זה לא הותיר הרבה פְּנִיוּת נפשית לעצמי כל העניין הזה. שנים הייתי "חלק מ...". תמיד של מישהו. "טל שֶל...". זה מְפַשֶט הכל העניין הזה. לקח לי לא מעט שנים להבין שאני משלמת על כך מחיר כבד. פעם אחר פעם תחת החופה, אותה שבועה, אותה הבטחה, כל פעם לאיש אחר. אני עצמי מעולם לא הגעתי לטקס. לא יכולתי להגיע בלבוש חסר. מצד שני, לא יכולתי להביא את כולי. איש לא יכול היה באמת להכיל את כולי הזו. איני זוכרת רגע של הארה. לא התחוור או התבהר לי כלום ברגע אחד. איש לא הדליק לי ספוט, או איפֶּר אותי בצורה מושלמת לסצנת חיי. אם לדייק, זה היה יותר משהו בסגנון: בעלי האחרון העיף לי סטירת נצח מקצהו האחד של המטבח עד לקצהו השני, גם הטקסט לא היה משהו ואותו אני דווקא זוכרת במדויק: "זונה. זה מה שאת. זונה. אני עוזב". אוסקר לא קיבלנו, על זה. למרות שאני באמת הייתי זונה והוא באמת עזב, כך שהייתה שם אמת בפרסום וזה לא מעט בימינו. הסטירה אגב, כאבה ימים ארוכים אחר כך. גם הכחולים על כל צד שמאל של הגוף. זה היה הרגע המכונן שלי. בהוליווד, איכשהו, זה תמיד נראה יותר טוב. אני יותר טיפוס של ריאליטי.. כנראה. לא. מאז לא עליתי למעלה. זו הייתה דלת שנפתחה אל תהום, שככל הנראה הייתי אמורה לבקר בה, שנים ארוכות קודם לכן. סגרתי רשמית את עונת החתונות ויצאתי למסע פרטי משלי. השנה וחצי האחרונות היא חלקו של המסע הזה. די מורכב, בהתחשב בעובדה שיש איתי עוד שניים זהובים וקטנים. חלקת האלוהים הקטנה שלי. ובתוך הכל, כוס הקפה הזו. דינורה ואני. וקצת אתם. רחוקה שנות אור מהסערות הקטנות המתחוללות פה, נוגעת לא נוגעת, בעיקר נמצאת פה כדי להתחמם מהאור. חדרה. אני כל כך חדרה. מסרים רבים מגיעים אלי, בעניין העיר האלמותית הזו, שבחרתי להתגורר בה. "חדרה???" כן. חדרה. מרכז חיי התעסוקה שלי מתנהל במרכז, אבל הבית שלי כאן, הרחק מההמולה. איש לא מכיר אותי. נונ-אושיה בעליל ובדיעבד. עד שפגשתי איש. פגשתי יותר מאחד, אבל אחד הכרתי. קצת על אמת. קצת בחש לי את הקפה העניין הזה ואני...אוהבת את הקפה שלי שקט. פתאום המילים שלי, חשופות יותר. ורק אחד פגשתי מקרוב. ובכלל...אלפים כאן ואנוכי...מי אני בכלל? ומיהו האיש? ומה זה משנה? והלא אינני בכלל עוד ועדיין.... ומאיש אחד לאיש אחר... תנעם לי שיחה, אחת ועוד, ויגע לי איש במילה או בשתיים ואחייך חיוך ישן ששכחתי, כי מזמן לא. והקפה שלי, האלמוני, הלא מוכר, דינורה שהיא כל כך טל, כל כך ההיא משם שאיש לא מכיר... מפחדת. כל כך אוהבת את השקט שלי כאן, את המילים שלי, שנחות כאן בלי הפרעה, גדלות על קרקע אוהבת, של תגובות חמות ומחבקות. המקום היחד בו אני באה כולי, כי ככה. פוסט מבולבל יצא לי. לא קוראת שוב אפילו, לפני שאתחרט. מעין סיכום ביניים של תקופת קפה. תשעה חודשים ורגע אחד של חשבון נפש. לא בכדי. שנייה לפני שאני ממשיכה פה הלאה. רגע לפני שאני עושה מעשה שאני מתחרטת עליו, או שלא. אוהבת את המקום הזה בחיי. נעים לי כאן. מזמן לא הרגשתי כך, למשהו, שלכאורה, אי אפשר להרגיש. דומה, כי אני חייבת לרבים מכם, תודה אחת גדולה. אוהבת אתכם. בחיי. טל. |