אני כותב כאן משום שלפעמים את הדברים הכי אישיים קשה לנו לחלוק דווקא עם האנשים שמכירים אותנו, ובכל זאת יש בי צורך לשתף מישהו.  נדמה לי שהסיפור שלי הוא לא נדיר כל כך: שיתכן שאנשים רבים חווים דברים דומים, אבל מתביישים לספר עליהם, ואני חושב שכל מי שמחפש אהבה יכול להזדהות איתי.   

בעצם אפשר לומר שהכרתי אותה כל חיי. היא תמיד הייתה בסביבה, אבל אף פעם לא באמת התייחסתי אליה ברצינות.  ואז יצא שהתנתקנו לכמה שנים ולא ראיתי אותה בכלל.  באותו ערב שזה קרה דווקא היו לי תכניות ללכת לקולנוע עם ידיד, אבל אז נתקלתי בה.  ממש נתקלתי בה – כלומר, גוף בגוף.  ברגע הראשון נרתעתי, צעדתי לאחור ואז, בפליאה לא מוסברת, זיהיתי אותה.  התרחקתי קצת אבל המשכתי לבהות בה.  להפתעתי, הבנתי שהתגעגעתי אליה ושאני רוצה שתשוב להיות חלק מחיי.  זה הכל קרה מהר כל כך, ולפני שקלטתי מה אני עושה ניגשתי אליה ונגעתי בה בעדינות. 

אומרים שתזמון הוא מהגורמים המכריעים בחיינו.  במבט לאחור, אולי דברים היו מתפתחים אחרת אם לא הייתי אז בשלב כה פגיע בחיי.  רווק בן 37.  כחצי שנה לאחר סיומה הכואב של מערכת היחסים הרצינית היחידה בחיי, זו שחשבתי – עד זמן לא רב לפני כן – שתוביל לנישואין.  מיד לאחר הפרידה עברתי תקופה של אופוריה.  לא שממש השתחררתי עדיין מהכאב, אבל פתאום הכל נראה לי אפשרי.  הייתי הולך ברחוב ומזכיר לעצמי שמשהו יכול להתפתח ביני לבין כל בחורה מושכת שראיתי, ודמיינתי לעצמי כל מיני תסריטים מרגשים: שאני שוכב כל לילה עם מישהי אחרת – וכל אחת מהן מדהימה מהשניה – או שאני פוגש את אשת חלומותיי ואנחנו מאוהבים ומאושרים.  הייתי מבחין במבטי הפלרטוט ששלחו אלי הנשים, ומרגיש – לאחר תקופה ארוכה שבה אבדה לי התחושה הזו – ער לגבריות שלי, להיותי בחור נאה, מרשים ומוצלח. הרגשתי נחשק, חזק ואופטימי.  ואז, באיזה יום אקראי לחלוטין, הגיעה הנפילה.  שלושה חודשים שאני לבד, ומעבר לכמה סטוצים עם בחורות שאמנם היו יפות, אך לא ממש הביאו אותי לריגוש יוצא דופן – מיני או מנטאלי – לא קרה כלום.  פתאום טפחה בפני ההכרה שהפנטזיות שלי אינן מתממשות.  שכל האופציות שנדמה היה לי שסובבות אותי, רובן קיימות בדמיוני בלבד, או שפשוט אינני יודע איך להפוך אותן מאפשרות למציאות.  האופוריה הוחלפה במועקה.  התסריטים האופטימיים פינו מקום לקנאה שקטה שהשתלטה עלי בכל עת שנתקלתי בזוג מאוהב.  תחושת בדידות עגומה אפפה אותי.  ואז נכנסה היא לחיי. 

בהתחלה ראיתי אותה פעמיים או שלוש פעמים בשבוע.  היא הייתה מדהימה - מעניינת, מצחיקה, מרגשת, ומגוונת - היה נדמה לי שיש בה כל מה שהייתי יכול לבקש.  מהר מאד מצאתי את עצמי מבלה עמה כל יום.היא כבשה אותי.  הייתי מסוגל להתבונן בה כמו מהופנט במשך שעות ולהתפעל מהדינמיות שלה, מהגוונים, מהיופי שכשראיתיו בה היה נדמה לי לרגע שנוצר במיוחד עבורי.  אבל בעיקר אהבתי להקשיב לה.  למדתי ממנה כל כך הרבה דברים.  היא ידעה לתת מענה לכל מצב רוח שלי, והייתה לה יכולת מופלאה להסיח את דעתי מכל טרדות החיים.  הייתי חוזר מהעבודה כל יום כשאני שמח לדעת שהיא מחכה לי בבית.  אני זוכר בברור את הרגשת השייכות ששבה אלי כשהתחלתי לתאם את לוח הזמנים שלי עם שלה: הדבר שגרם לי לתחושת מחנק במערכות יחסים קודמות הסב לי עתה עונג רב.  זכורים לי ערבים שבהם חזרתי עייף ורצוץ מהעבודה, הורדתי נעליים, פתחתי בקבוק בירה והיא שרה לי, ואז הצטרפתי לשירתה, וכשהקולות שלנו התמזגו הרגשתי קליל, חופשי, מאושר.  היו, כמובן, גם חסרונות.  לפעמים היו דרמות והיה מתח.  החיסרון העיקרי היה הסקס: היא אמנם הייתה – לעיתים קרובות – מגרה למדי, אבל לא ספקה את יצרי.  לא קל לי להודות בזה בפומבי, ולא אכנס לפרטים בנושא, אבל מצאתי פתרונות.  התמקדתי בכל התכונות הנפלאות שלה, הערכתי אותן, ונהניתי ממנה.  החודשים עברו ביעף ואני אתה כל יום, ואם אפשר – גם כל היום.  הייתה תקופה יפה.   

איך חל המשבר?  זה התחיל ברגעים מהוססים.  רגעים שבהם הרגשתי שמשהו לא בסדר: הייתה לי בגוף תחושה לא נוחה, והבזיקה בי המחשבה שאני לא ממש מאושר, אבל הראש שידר שהכל בסדר, שזו סתם פאניקה רגעית.  עם הזמן נעשו הרגעים האלו תכופים יותר ויותר, ועימם התגברה בי תחושת המועקה.  ידעתי.  בלב כבר ידעתי, ורק הראש התמהמה להבין: היא לעולם לא תצליח לספק אותי, משום שעל אף כל תכונותיה המופלאות היא בעצם מסוגרת בעולמה, שואבת אותי אל תוכו, אך אינה מסוגלת להשתלב בעולם שלי.  אח"כ נוספו גם רגשות האשמה: היא נותנת לי כל כך הרבה, ובכל זאת אני רוצה להתנתק ממנה.  גם פחדים תקפו אותי: להרגיש שוב בודד, לחוות שוב דחיות בחיפוש נואש אחר בת זוג.  הבנתי כמה קשה יהיה לי בלעדיה, אבל כבר היה לי ברור שהיא מונעת ממני להתקדם, לממש את עצמי ולמצוא את מקומי בעולם.  התייסרתי, התלבטתי, לקח לי הרבה מאד זמן עד שאזרתי אומץ, אבל יום אחד...יום אחד כיביתי בפעם האחרונה את הטלוויזיה, ויצאתי אל החיים.