כותרות TheMarker >
    ';

    ינשופה לשעבר

    מחשבות שחשבתי בלילה והחזיקו מעמד עד הבוקר..
    הפוסטים הטובים הם לא בהכרח האחרונים, תרגישו חופשי לדפדף ולהגיב גם אחורה..

    הארת פוסט פורים

    19 תגובות   יום שלישי, 25/3/08, 20:15
     

     

     

    הרהרתי לי והגעתי למסקנה שהרגעים הכי יפים שהיו לי אי פעם היו רגעים של פגיעות ופתיחות גדולה. רגעים מפחידים. רגעים מבריקים. ברק של אור ושל אהבה. למרות וכנראה בגלל הקושי.

     

    עכשיו רק נשאר לי להוריד את החומות האלו ככה שאי אפשר יהיה להרים אותן בחזרה.

     

    החשבון שעשיתי הותיר אותי עם המסקנה שלחיות חיים שלמים מלאים בחרא בשביל דקה פה או שם זה לא עסק. לעומת זאת, אם החומות הפכו אבק, יש סיכוי ליותר מהרגעים ההם. היפים.

    מפחידים ככל שיהיו.

     

     

     


     

     

    יצא רוחניקי. סליחה. אני מפצירה בכם להמנע משימוש במילים "קוסמיות" ו"זרימה" בתגובות. גם ככה אנחנו בעיצומה של עונת האלרגיות.

     

     

     


     

     

    מישהו במקרה יודע משהו על התכניות החדשות לשיפוץ הבית של קשת ורשת? אם כן, תלחצו כאן. או תזרקו לי מילה במייל.

    תודה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/08 11:14:

       

      צטט: אבנר. 2008-04-02 09:24:18

      נגעו בי המילים שכתבת.

      עצם העובדה שרשמת אותן, כבר מעיד על שהחומות סדוקות משהו.

      מהנסיון שלי עם עצמי, החומות הללו לא נופלות ביום אחד.

      זה לוקח זמן. לפעמים הרבה זמן.

      ורצוי בלי אלימות. לא לשבור. לא להרוס. לא לשנוא. לא לנתץ.

      לאט לאט אפשר להנמיך אותן מעט. לפורר פה ושם. לעשות איזה חריץ לאור. לקרוע חור.

      וגם אז - הן לפעמים חוזרות לגבוה, מתקנות את הסדקים ונדמה ששום דבר לא השתנה.

      וזו עבודה לא קלה, כל עבודת הגילוי הזו.

      אבל היא שווה את כל הפחד, התסכול והמאמץ שעושים, בדיוק בגלל מה שאמרת - "שהרגעים הכי יפים שהיו לי אי פעם היו רגעים של פגיעות ופתיחות גדולה".

       

      וגמני שונא חורף.

      :~)

       

       

      סאונדס ג'סט אבאוט רייט :-)

      תודה.

      וכבר כמעט קיץ - היאח! הידד!

        2/4/08 09:24:

      נגעו בי המילים שכתבת.

      עצם העובדה שרשמת אותן, כבר מעיד על שהחומות סדוקות משהו.

      מהנסיון שלי עם עצמי, החומות הללו לא נופלות ביום אחד.

      זה לוקח זמן. לפעמים הרבה זמן.

      ורצוי בלי אלימות. לא לשבור. לא להרוס. לא לשנוא. לא לנתץ.

      לאט לאט אפשר להנמיך אותן מעט. לפורר פה ושם. לעשות איזה חריץ לאור. לקרוע חור.

      וגם אז - הן לפעמים חוזרות לגבוה, מתקנות את הסדקים ונדמה ששום דבר לא השתנה.

      וזו עבודה לא קלה, כל עבודת הגילוי הזו.

      אבל היא שווה את כל הפחד, התסכול והמאמץ שעושים, בדיוק בגלל מה שאמרת - "שהרגעים הכי יפים שהיו לי אי פעם היו רגעים של פגיעות ופתיחות גדולה".

       

      וגמני שונא חורף.

      :~)

       

       

        31/3/08 17:28:

       

      צטט: אוסטרליה 2008-03-31 16:59:58

      ליאורי כמה שאני מבינה אותך מתגעגעת *

      תודה בובה :-)

        31/3/08 16:59:
      ליאורי כמה שאני מבינה אותך מתגעגעת *
        27/3/08 16:40:

       

      צטט: shahar ilan 2008-03-27 10:32:39

       

      נדמה לי שהנכון הוא שאנחנו חיים בין החומות וחלקנו זוכים מדי פעם להוריד אותן לכמה רגעים של אהבה.

      את באמת כל כך מאמינה באדם שאת מוכנה לוותר על הפיירוול בידיעה שהוירוסים שמתרוציים במיליארדים מסביב עלולים לחסל אותך מייד? שלא לדבר על זה שסביר להניח שתגלי שאין מסביבך אף אחד שהעז להוריד את החומה ואת לגמרי לבד מול קני התותחים?

                                                                                        

      תראה, ראשית תחזוקת החומה צורכת לא מעט משאבים. בחישוב כזה, אם אני אוריד אותה ואספוג פגיעה יהיו לי מספיק משאבים לתיקונים.

      חוץ מזה, אני לא מרכז העולם. מה שמביא אותי להניח שהמצב הוא לא כזה שכל העולם ואשתו מחפשים איך לדפוק אותי. מי שרוצה לדפוק אותי כבר ימצא איך לעשות את זה גם דרך חומות. לא?

      ולבד? אילן, אנחנו ממילא לבד. גם כשאנחנו לא.

       

      איש אחד חכם אמר לי פעם שהוא מאוכזב מכולם מראש. זה מאפשר לו לתת אמון מתוך ידיעה שהוא יופר. ככה כשמפתיעים אותו זה רק לטובה.

        27/3/08 10:32:

       

      נדמה לי שהנכון הוא שאנחנו חיים בין החומות וחלקנו זוכים מדי פעם להוריד אותן לכמה רגעים של אהבה.

      את באמת כל כך מאמינה באדם שאת מוכנה לוותר על הפיירוול בידיעה שהוירוסים שמתרוציים במיליארדים מסביב עלולים לחסל אותך מייד? שלא לדבר על זה שסביר להניח שתגלי שאין מסביבך אף אחד שהעז להוריד את החומה ואת לגמרי לבד מול קני התותחים?

       

       

       

                                             The Wall. צילום: spoon. מתוך: flickr

                                                                                         

        26/3/08 13:55:

       

      צטט: levana feldman 2008-03-25 23:53:11

      ליאור

      המשורר האהוב עלי ,יהודה עמיחי, אמר שאנחנו חיים שנים ארוכות ואפורות של

      הליכה למשרד כל בוקר בשביל כמה טיפות של אהבה !

       

      אפור זה רע.

      זה מזכיר לי חורף. איכס חורף.

      ואני עוד אמצא את הגשם השוטף.

      טיפות זה נחמד, אבל איפה שיש טיפות בטוח יש איזה מעיין או אגם או מי תהום.

        26/3/08 13:52:

       

      צטט: מור.ס 2008-03-25 23:18:11

      את צודקת. גמני מתגעגעת. ואני אשאיר את זה כך, לצערי זה המצב הנוח ביותר לחיים יציבים.

      את יודעת מה, יציבים זה לא מספיק לי.

      ממילא קשה, לפחות יהיה קשה עם מטרה טובה.

        25/3/08 23:53:

      ליאור

      המשורר האהוב עלי ,יהודה עמיחי, אמר שאנחנו חיים שנים ארוכות ואפורות של

      הליכה למשרד כל בוקר בשביל כמה טיפות של אהבה !

       

        25/3/08 23:18:
      את צודקת. גמני מתגעגעת. ואני אשאיר את זה כך, לצערי זה המצב הנוח ביותר לחיים יציבים.
        25/3/08 22:52:

      כמו ההוא עם הסכין בחזה

      זה כואב?

      רק כשאני צוחק

        25/3/08 22:49:

       

      צטט: muli_ari 2008-03-25 22:28:50

      זורם איתך ממי התחברת לאני הפנימי שלי

      שמה בדיוק במרכז הרוחני

      כן שם

       

      אוהב אותך מלא

      מ

      בחייאת, עזוב אותי מהתחברויות.

      נכון, אתה צודק, אבל אולי אפשר לחיות את זה בלי המינוחים המקצועיים?

       

      :-)

      באחוות אחים לביצה.

        25/3/08 22:47:

       

      צטט: ettgar1 2008-03-25 21:23:08

       

      ואת הטקסט האמיתי את עדיין מחביאה.ברמיזות. בין תגיות. גדול עליי להצליח לקרוא לילד בשמו כרגע. צודק.

      זו הבעיה עם התובנות הקוסמיות הזורמות האלה. הן פשוטות להבנה, הן גלויות לאבחנה. והן כ-ל  כ-ך קשות ליישום. או יה.

      לכשעצמי - הפסקתי כבר לספור את הפוסטים שכתבתי, מחקתי, קראתי, ושכתבתי על חומות ועל הצורך לסדוק אותן; יופי לי. אני עדיין מסתובב, גם בשרב של סוף מרץ, עם שריון, מגן, קסדה ומשחה נגד שפשפת (המשחה לא קשורה להגנות. היא רק למקרה שאפגוש באוטובוס מישהו שישתלט לי על הספסל...). לא טובה בלשכתב את עצמי, לכתוב, למחוק. או שזה יוצא או שלא. וכוסאומו, שריון סדוק זה עדיין כבד ובקיץ זה עוד פחות נעים. והחלודה גם מסריחה.

       

        25/3/08 22:44:

       

      צטט: רני שהם 2008-03-25 20:53:23

      Break the wall

      :-)

      כל יום קצת..

        25/3/08 22:30:

      שלחו לי את זה

      אז מעביר לך גם

      הבנזונה מזיע והולך מצוין עם אלכוהול

      http://www.youtube.com/watch?v=bJIZu37Hfr0&feature=related

        25/3/08 22:28:

      זורם איתך ממי התחברת לאני הפנימי שלי

      שמה בדיוק במרכז הרוחני

      כן שם

       

      אוהב אותך מלא

      מ

        25/3/08 22:22:

       

      איך עושים את זה?

       

      מי שהיה מוצא את התשובה בקלות, היה עומד בטקס הנובל ליד זה שהיה מוצא את הדברים הנכונים לעשות כדי להביא אהבה לחיינו.

       

      איך עושים את זה?

      חושבים וחוזרים על המנטרה שוב ושוב ושוב

        25/3/08 21:23:

       

      ואת הטקסט האמיתי את עדיין מחביאה.ברמיזות. בין תגיות.

      זו הבעיה עם התובנות הקוסמיות הזורמות האלה. הן פשוטות להבנה, הן גלויות לאבחנה. והן כ-ל  כ-ך קשות ליישום.

      לכשעצמי - הפסקתי כבר לספור את הפוסטים שכתבתי, מחקתי, קראתי, ושכתבתי על חומות ועל הצורך לסדוק אותן; יופי לי. אני עדיין מסתובב, גם בשרב של סוף מרץ, עם שריון, מגן, קסדה ומשחה נגד שפשפת (המשחה לא קשורה להגנות. היא רק למקרה שאפגוש באוטובוס מישהו שישתלט לי על הספסל...).

        25/3/08 20:53:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליאור רועי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין