הרבה זמן עבר מאז אותה פגישה ורוב הסיכויים שלא ניפגש שוב.

אני עדין זוכרת את אותו היום בו נפגשנו, גשם מטורף, ריח של חורף כבד באוויר ושנינו אחרי יום עבודה מתיש בפאב הזה, שמושך אליו את כל הנשמות האבודות, גם אני ברחתי לשם. 

הכרנו כשישבנו שנינו מתוסכלים על הבר. לימדת אותי איך מרכיבים קוקטייל.. יצא לנו קוקטייל מושלם, לא נפרדנו.  המשכנו לפטפט שעות, מנותקים מכל העולם, שותים בצימאון את השוני בנינו.

שאלת ממה ברחתי, ואני לא ספרתי לך את האמת על הבחור ההוא, אבל אמרתי שהעובדה שאני מדברת איתך, עושה אותי הרבה יותר מאושרת ונדמה שגם אותך. 

יצאנו מהפאב, עמדתו שם בחוץ בסערה, רטובים עד לשד עצמותינו, אני מקללת בעברית ואתה בספרדית ואז רצינו להיפרד לשלום.

פתאום ניגשת... ביקשת את ידי ויצאו לך מילים... "בואי נחיה יחד".

מצטערת, עניתי לו... כזו אני, מתנצלת תמיד.

אמיצה לרצות, אבל בסוף שמקבלים מה שרוצים, אני מקבלת רגלים קרות, מההזדמנות שנקרתה בפניי.

לא נשארתי, נישקתי  ו...הלכתי. 

אני שונאת את עצמי שלא נשארתי.

הרי תמיד חלמתי על היום, שבו רגע רומנטי יסחוף אותי.

הלוואי שהייתי שם איתך.

אין לי כלום ממך, אני אפילו לא זוכרת פרטים ולא שם משפחה, הכול נמחק מהרגע שנפרדנו.  

השארת לי טעם טוב... "הצוף של החיים".

לעולם לא אשכח אותך.