כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    מייק טייסון בלי הכנה

    48 תגובות   יום רביעי, 26/3/08, 00:35

    החלטתי להסיר

    עימכם הסליחה

    . 

    .

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס, 2001-2008.

    (מתוך 'האיש שמת מבושה'  - רומן אוטוביוגרפי שטרם פורסם)  

    .  

    רשימת כל הפוסטים הקשורים - פרקים וקטעים מהספר: 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=309737

    .

    .

    .  

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/2/09 14:02:

      אלי, תודה

      :)

      ו.. טל.. בכלל לא ראיתי שהגבת.. ואכן, נורא פאזל שכזה

       

        15/2/09 13:46:

      כתיבה נפלאה. מאחל לך שנים של אושר ללא שום מוות קרוב. נשיקה
        6/11/08 13:13:


      נורא...

      להרכיב את הפזל לאחר המוות, כשהחיים האישיים מתפוררים ואין על מי להישען.

        14/6/08 02:47:

       

      צטט: אני פה לרגע 2008-06-14 00:29:09

      אנחנו מכירות בקושי רגע ורבע.

      אז מה? ואם היינו מכירות שנים אז היינו באמת מכירות?

      כל הספר בעצם על זה שלא מכירים את מי שהכי מכירים

       

      אני מתה על ערימותספרים ומכירה מבפנימבחוצה תסכולי המופתים שלא אצלח להכיר, שלא לדבר על אלו ש

      לייצר.

      כן כן

      בלוקים יופי של בלוקים יש לך.

      אני חושבת ש

      (מרגישה גם)

      את איתם אחרת מפעם

      ו

      אולי לגמרי נכון לא לנסות ללכת איתם לאן שפעם, כי את אחרת עכשיו, הכל אחרת עכשיו, לפחות קצת.

      נכון לגמרי ונראה מה יהיה

      ותודה, מותק

       

        14/6/08 02:42:

       

      צטט: דני.ל 2008-06-14 00:07:28

      יש מלים שמולן מלים אחרות מתרוקנות.

       אפשר לחשוב על חיבוק. ליטוף לחי.

      כמה קשה

      תודה דני

      זה הרבה מילים כאלו

        14/6/08 00:29:

      צטט: geeee 2008-06-13 23:54:59

       

      צטט: אני פה לרגע 2008-06-13 22:51:16

      אני אדחף ואסתכן בשגיאה גסה :

      אל תשאירי את זה בבלוג, חיזרי לעורך ופרסמי פרסמי!

      תודה, יקירה

      חווית שבוע הספר, או חודש הספר ברשתות ובחנויות, תמיד מציידת אותי בערימות ספרים נפלאים ובתסכול על כל המפתים שלא אספיק לקרוא (לקנות קל יותר בחברה הצרכנית נטולת הפנאי) ובצער על אלה שאפילו לא בחנתי יותר מפסקה או שתיים בהם ונראו מבטיחים אך עברתי הלאה

      הפעם לוותה החוויה בשאלה למה להתאמץ להגיע גם לערימות שמתחרות על הארנק ועל הזמן ועל תשומת הלב, ומי אני הרי, קטונתי, וגם אם יש לי מה להציע יש עוד הרבה הצעות נהדרות, אז באמת למה לטרוח, גדולים ממני רובצים כאבנים ללא הופכין בערימות הללו, נמכרים 4 ב- 100 במקרה הטוב, נגרסים בתום תקופה כלשהי במקרה הפחות מוצלח

       

      אולי זה תבוסתני, אולי, אבל השפע המוטרף הזה לא גורם לי רצון להצטרף לחותמים בדוכנים, עם כל הערכתי לכל מי שמצליח לעבור את מסע הייסורים של הוצאת ספר

      וכמו שנאמר לי לפני שנים בכמה הוצאות - מדובר בחומר טוב שקשה לעזוב אותו מהידיים אך ללא פוטנציאל מסחרי, אין לזה כמעט קהל ולא תמצאי הוצאה שתלך על זה, לצערי אני כותבת בשפה שאין לה שוק, אז.. אז.. עידודכם חשוב לי אבל ההתלבטויות רבות

      בינתים אני נהנית מעצם הכתיבה, מהמשחק בטקסטים, מהתגובות של מי שעובר כאן, כשהטקסט יהיה מספיק טוב ומוכן לפרסום אשקול את המשך צעדי

       

       

       

      אנחנו מכירות בקושי רגע ורבע.

       

      אני מתה על ערימותספרים ומכירה מבפנימבחוצה תסכולי המופתים שלא אצלח להכיר, שלא לדבר על אלו ש

      לייצר.

       

      בלוקים יופי של בלוקים יש לך.

      אני חושבת ש

      (מרגישה גם)

      את איתם אחרת מפעם

      ו

      אולי לגמרי נכון לא לנסות ללכת איתם לאן שפעם, כי את אחרת עכשיו, הכל אחרת עכשיו, לפחות קצת.

        14/6/08 00:07:

      יש מלים שמולן מלים אחרות מתרוקנות.

       אפשר לחשוב על חיבוק. ליטוף לחי.

      כמה קשה

        13/6/08 23:58:

      ולשאלתך בפוסט רשימת הפוסטים - זו ההתחלה באופן מקורי, ככה התחלתי לכתוב את זה, לא בטוח שזו תישאר ההתחלה

      בכל אופן, לפני זה היה פרולוגון, שישמר כהפתעה אם יצא הספר

        13/6/08 23:54:

       

      צטט: אני פה לרגע 2008-06-13 22:51:16

      אני אדחף ואסתכן בשגיאה גסה :

      אל תשאירי את זה בבלוג, חיזרי לעורך ופרסמי פרסמי!

      תודה, יקירה

      חווית שבוע הספר, או חודש הספר ברשתות ובחנויות, תמיד מציידת אותי בערימות ספרים נפלאים ובתסכול על כל המפתים שלא אספיק לקרוא (לקנות קל יותר בחברה הצרכנית נטולת הפנאי) ובצער על אלה שאפילו לא בחנתי יותר מפסקה או שתיים בהם ונראו מבטיחים אך עברתי הלאה

      הפעם לוותה החוויה בשאלה למה להתאמץ להגיע גם לערימות שמתחרות על הארנק ועל הזמן ועל תשומת הלב, ומי אני הרי, קטונתי, וגם אם יש לי מה להציע יש עוד הרבה הצעות נהדרות, אז באמת למה לטרוח, גדולים ממני רובצים כאבנים ללא הופכין בערימות הללו, נמכרים 4 ב- 100 במקרה הטוב, נגרסים בתום תקופה כלשהי במקרה הפחות מוצלח

       

      אולי זה תבוסתני, אולי, אבל השפע המוטרף הזה לא גורם לי רצון להצטרף לחותמים בדוכנים, עם כל הערכתי לכל מי שמצליח לעבור את מסע הייסורים של הוצאת ספר

      וכמו שנאמר לי לפני שנים בכמה הוצאות - מדובר בחומר טוב שקשה לעזוב אותו מהידיים אך ללא פוטנציאל מסחרי, אין לזה כמעט קהל ולא תמצאי הוצאה שתלך על זה, לצערי אני כותבת בשפה שאין לה שוק, אז.. אז.. עידודכם חשוב לי אבל ההתלבטויות רבות

      בינתים אני נהנית מעצם הכתיבה, מהמשחק בטקסטים, מהתגובות של מי שעובר כאן, כשהטקסט יהיה מספיק טוב ומוכן לפרסום אשקול את המשך צעדי

       

       

        13/6/08 22:51:

       

      אני אדחף ואסתכן בשגיאה גסה :

       

      אל תשאירי את זה בבלוג, חיזרי לעורך ופרסמי פרסמי!

        30/5/08 16:48:

       

      צטט: רוני דונביץ' 2008-05-30 16:25:23

      חומר נפץ.

      עצוב לדעת שזו מציאות. 

      אל תשאירי את זה בבלוג. 

       רוני

      תודה רוני

      ולא להשאיר בבלוג, כלומר מה.. למחוק? לזרוק? :)

        30/5/08 16:25:

      חומר נפץ.

      עצוב לדעת שזו מציאות. 

      אל תשאירי את זה בבלוג. 

       רוני

        14/4/08 13:19:

       

      צטט: אחר40 2008-04-14 06:35:34

      בוקר טוב

      מצאת מה לקרוא על הבוקר

      :)

        14/4/08 06:35:
      בוקר טוב
        29/3/08 18:22:

      ...

      אהבתי.

        28/3/08 00:16:

       

      צטט: *עדינה* 2008-03-27 14:58:43

       

      את משגעת אותי, ילדה, אין לי נשימה כשאני קוראת אותך,

      ואז באופן אוטומטי אני מככבת וחוזרת לקרוא שוב ... ושוב ...

      חזק הוא עושה בבטן המייק טייסון הזה ...

      אוהבת אותך נשיקה

      וואו, עדינה, הסמקתי :))

        28/3/08 00:15:

       

      צטט: fourscore 2008-03-27 14:50:07

      קשה לי להביע דעה על האיכות הספרותית של הקטע הזה.

      במחשבה שניה, המשפט הקודם סותר את עצמו. 

       לא חשוב למה כיוונת, החלטתי לקבל זאת כמחמאה :))

       

       

        27/3/08 15:53:

       

      צטט: geeee 2008-03-27 15:43:28

       

      צטט: וירצי 2008-03-27 15:11:00

      אפשר להגיד שגם אבי מת מבושה. הוא התאבד ביום שבו קרובי משפחה היו אמורים להגיע ולנסות לשכנעו להתאשפז. ב-1968 נחשב אשפוז פסיכיאטרי לקלון גדול (גם בימינו). הוא לא יכול היה לחיות עם אות הקין הזה, והדיכאון נגס בו בכל פה.

      וואו, עכשיו את.. ישר בבטן, בלי אוויר

       

      חלפו מאז 40 שנה. הסיפור כבר מעובד. את יכולה לקרוא אותו כאן (אם תרצי):

      http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1783.htm

        27/3/08 15:51:
      וכסססאימו האתר הזה עם הבאגים והשורות הקופצות מה זה ENTER המתכנתנים שלהם לא מבינים
        27/3/08 15:50:
      חיבוק לכל הנחשפים והנחשפות , המזדהות והמזדהים איזה תיקים סוחבים להם האנשים המחייכים, מבחוץ והשמש זורחת ובגנים המימונה והפריחה מלבלבת - נחמה
        27/3/08 15:43:

       

      צטט: וירצי 2008-03-27 15:11:00

      אפשר להגיד שגם אבי מת מבושה. הוא התאבד ביום שבו קרובי משפחה היו אמורים להגיע ולנסות לשכנעו להתאשפז. ב-1968 נחשב אשפוז פסיכיאטרי לקלון גדול (גם בימינו). הוא לא יכול היה לחיות עם אות הקין הזה, והדיכאון נגס בו בכל פה.

      וואו, עכשיו את.. ישר בבטן, בלי אוויר

        27/3/08 15:11:

       

      צטט: geeee 2008-03-27 14:28:35

       

      צטט: וירצי 2008-03-27 10:25:10

      אתמול התביישתי לכתוב שבבוקר אותו יום נושא השיעור בלימודי לאקאן היה "למות מבושה". זה נושא פרק מס 13 בסמינר ה-17 שלו. אין לי כוח להיכנס כרגע לפתלתלות המחשבה שבה הוא מסביר כיצד פעם ייצר "שיח האדון" בושה, והיום כבר לא. המורה סיפרה אנקדוטה על איש ושמו ואטֶל, שהיה מפיק אירועים גדולים, ופעם התברר שכל הכיבוד שהזמין לאירוע גדול לא יגיע. האיש נכנס לחדרו וירה לעצמו למוות. הוא חש במבט הגינוי של האחר על כך שלא עמד ב"כרטיס הביקור" של עצמו... 

      וואו.. מרתק

      למות מבושה - אחת הסיבות העיקריות להתאבדות, מסתבר, היא הבושה

      בושה היא רגש חזק ואיום, רגש חברתי, בניגוש לאשמה שהיא פרטית

      תודה וירצי ומסכימה עם קרן את אכן (!)

      יום נעים

       

       

      אפשר להגיד שגם אבי מת מבושה. הוא התאבד ביום שבו קרובי משפחה היו אמורים להגיע ולנסות לשכנעו להתאשפז. ב-1968 נחשב אשפוז פסיכיאטרי לקלון גדול (גם בימינו). הוא לא יכול היה לחיות עם אות הקין הזה, והדיכאון נגס בו בכל פה.

      גם את לגמרי (!)

        27/3/08 15:03:

       

      צטט: אני פה לרגע 2008-03-27 10:31:25

       כן.

      כבר החישה במבט הגינוי - רוצחת.

      וירצי, את , את (!) . שתדעי.

       

       

      תודה. גם את חמודה... (אחת האפשרויות, לא?) אגב, איך הולך עם הפסקת העישון? את מחזיקה מעמד? 

        27/3/08 14:58:

       

      את משגעת אותי, ילדה, אין לי נשימה כשאני קוראת אותך,

      ואז באופן אוטומטי אני מככבת וחוזרת לקרוא שוב ... ושוב ...

      חזק הוא עושה בבטן המייק טייסון הזה ...

      אוהבת אותך נשיקה

        27/3/08 14:50:

      קשה לי להביע דעה על האיכות הספרותית של הקטע הזה.

       

       במחשבה שניה, המשפט הקודם סותר את עצמו. 

        27/3/08 14:28:

       

      צטט: וירצי 2008-03-27 10:25:10

      אתמול התביישתי לכתוב שבבוקר אותו יום נושא השיעור בלימודי לאקאן היה "למות מבושה". זה נושא פרק מס 13 בסמינר ה-17 שלו. אין לי כוח להיכנס כרגע לפתלתלות המחשבה שבה הוא מסביר כיצד פעם ייצר "שיח האדון" בושה, והיום כבר לא. המורה סיפרה אנקדוטה על איש ושמו ואטֶל, שהיה מפיק אירועים גדולים, ופעם התברר שכל הכיבוד שהזמין לאירוע גדול לא יגיע. האיש נכנס לחדרו וירה לעצמו למוות. הוא חש במבט הגינוי של האחר על כך שלא עמד ב"כרטיס הביקור" של עצמו... 

      וואו.. מרתק

      למות מבושה - אחת הסיבות העיקריות להתאבדות, מסתבר, היא הבושה

      בושה היא רגש חזק ואיום, רגש חברתי, בניגוש לאשמה שהיא פרטית

      תודה וירצי ומסכימה עם קרן את אכן (!)

      יום נעים

        27/3/08 14:26:

       

      צטט: אני פה לרגע 2008-03-27 09:41:08

      (לא התכוונתי לשם הפוסט אלא לשם הרומן.)

      תודה

      שם הפוסט לא יושב טוב, סתם דחפתי אותו

      שם הרומן - אכן - מדויק גם

      משלומך ק?

        27/3/08 14:24:

       

      צטט: ooops 2008-03-27 09:23:55

      שקיות של ריח... והפעם בחיוך מחייך

      אז.. אם כך אציין פה לטובת הקוראים ששקיות של ריח - הפוסט השני שהעליתי הוא לטעמי הסיפור הכי טוב שלי וכאן הוא לא זכה להתלהבות

      מענין - הקפה הזה והדינמיקה בו

      תודה על הרפרור :)

        27/3/08 10:31:

       כן.

      כבר החישה במבט הגינוי - רוצחת.

      וירצי, את , את (!) . שתדעי.

        27/3/08 10:25:

       

      צטט: אני פה לרגע 2008-03-27 09:41:08

      (לא התכוונתי לשם הפוסט אלא לשם הרומן.)

       

      אתמול התביישתי לכתוב שבבוקר אותו יום נושא השיעור בלימודי לאקאן היה "למות מבושה". זה נושא פרק מס 13 בסמינר ה-17 שלו. אין לי כוח להיכנס כרגע לפתלתלות המחשבה שבה הוא מסביר כיצד פעם ייצר "שיח האדון" בושה, והיום כבר לא. המורה סיפרה אנקדוטה על איש ושמו ואטֶל, שהיה מפיק אירועים גדולים, ופעם התברר שכל הכיבוד שהזמין לאירוע גדול לא יגיע. האיש נכנס לחדרו וירה לעצמו למוות. הוא חש במבט הגינוי של האחר על כך שלא עמד ב"כרטיס הביקור" של עצמו... 

        27/3/08 09:41:
      (לא התכוונתי לשם הפוסט אלא לשם הרומן.)
        27/3/08 09:40:

       

      צטט: וירצי 2008-03-26 21:19:05

      זה טוב. רגעי הכאב החיו בי רגעים מקבילים. הפעם בלי הערות.

      כן. גם. מאד החיו. והשם מעולה.

      זאת התחושה שקיבלתי.

      לאו דווקא השלמה של סגירת מעגל או מעבר הלאה כי אם השלמה של וויתור לסביבה  וציפה על הנהר עם הזרם, לאן שיקח בידיעה שהמפל קרוב.

      כך הרגשתי

      צטט: geeee 2008-03-27 01:08:00

       

      צטט: המלך שטות שנח המון 2008-03-27 00:40:44

      הרבה בלבול כך נראה גם כאב אבל בעיקר חוסר אונים והשלמה

      השלמה? זה הכי לא השלמה, זה שלב הטירוף, הערבול וההכחשה

       

        27/3/08 09:23:

       

      צטט: geeee 2008-03-27 04:14:13

      ועכשיו כבר אביב ומקודם הרחתי את פריחת ההדרים ששתלה העירייה ברחוב לסקוב, והלב התרחב והקרירות נעמה בעור פני המחייכים

       

       

      שקיות של ריח... והפעם בחיוך מחייך

        27/3/08 04:14:

       

      צטט: ooops 2008-03-27 00:09:28

      חוץ אולי מיגאל שילון, שהזכיר לי דיון אקדמי עם אלמנה אחת מה יותר נורא - מוות שבא בחטף או מוות שבא אחרי מחלה ארוכה, כאילו שזה משנה בכלל.

      ענין יגאל שילון - ההכחשה הזו, הרצון שזו תהיה מתיחה, הנכונות להאמין שזו מתיחה

      זה כנראה משהו שמתרחש בעיקר במוות פתאומי, כשמתכוננים רגע רגע משך גסיסה ארוכה אין את ההרגשה שזה לא יכול להיות כמו כשיוצא אדם בשיא אונו ביום חג לטייל ומתאדה

       

      אותה הרגשה שזו מתיחה היתה לי שהודיעו לי שדני בנזוגי הטייס נהרג, גם אז זה היה בטלפון, קבלתי את הידיעה מחבר שקיבל ללשכתו בצבא את הידיעה, בשנייה שזה נורה לו מהקיר (בפלסטיקים ההם שפעם הובילו ידיעות צבאיות בלשכות) הוא לא חשב עלי ועל זה שעדיין לא יצאה הודעה רשמית להוריו ואלי והיה חייב להתקשר אלי, להודיע, לבכות

      אז נתקפתי אלם מוחלט

      ומה אגיד - לא מתחסנים, לא מתרגלים, לא יודעים יותר להתמודד, להיפך

       

      טוב, די כובד עכשיו

      לרוב החיים יפים ועכשיו כבר אביב ומקודם הרחתי את פריחת ההדרים ששתלה העירייה ברחוב לסקוב, והלב התרחב והקרירות נעמה בעור פני המחייכים

       

       

        27/3/08 03:39:

       

      צטט: ooops 2008-03-27 02:34:56

      נכון, ומאידך תקופת הסבל שקדמה למוות ארוכה ואיומה ולא מותירה אבן על אבן

      אין ספק.. זה נורא לראות אדמים ואדמות אהובים סובלים ונגמרים לאט, במיוחד בסביבת בי"ח מנוכרת, קרה ומסריחת ליזול

        27/3/08 02:34:

       

      צטט: geeee 2008-03-27 01:12:10

       

      אחרי מחלה יש כאילו הקלה מסוימת שהאדם סיים את מנת הסבל ויש שהות גם להתכוננות ופרידה

       

      נכון, ומאידך תקופת הסבל שקדמה למוות ארוכה ואיומה ולא מותירה אבן על אבן

        27/3/08 01:12:

       

      צטט: ooops 2008-03-27 00:09:28

      על האחרים אגיב. על זה - לא. יותר מדיי בבטן.

       

      חוץ אולי מיגאל שילון, שהזכיר לי דיון אקדמי עם אלמנה אחת מה יותר נורא - מוות שבא בחטף או מוות שבא אחרי מחלה ארוכה, כאילו שזה משנה בכלל.

      לא, זה לא משנה.. כשזה בחטף ההלם נורא, אין אוויר

      כשזו התאבדות יש גם כעס שלא מקובל לבטא

      אחרי מחלה יש כאילו הקלה מסוימת שהאדם סיים את מנת הסבל ויש שהות גם להתכוננות ופרידה, שלחלוטין לא באמת מכינה לחלל הנורא שנפער, ובטוח שזה ממש לא כואב פחות

      מוות של מישהו/י קרובים תמיד כואב נורא

      אבל בטוח שהכי נורא זה כשמתים ילדים, זה באמת לוקח במצעד הכאב והסבל

       

        27/3/08 01:08:

       

      צטט: המלך שטות שנח המון 2008-03-27 00:40:44

      הרבה בלבול כך נראה גם כאב אבל בעיקר חוסר אונים והשלמה

      השלמה? זה הכי לא השלמה, זה שלב הטירוף, הערבול וההכחשה

      הרבה בלבול כך נראה גם כאב אבל בעיקר חוסר אונים והשלמה

        27/3/08 00:09:

      על האחרים אגיב. על זה - לא. יותר מדיי בבטן.

       

      חוץ אולי מיגאל שילון, שהזכיר לי דיון אקדמי עם אלמנה אחת מה יותר נורא - מוות שבא בחטף או מוות שבא אחרי מחלה ארוכה, כאילו שזה משנה בכלל.

        26/3/08 21:19:
      זה טוב. רגעי הכאב החיו בי רגעים מקבילים. הפעם בלי הערות.
        26/3/08 19:42:
      סוחף וכואב
        26/3/08 12:57:

       

      צטט: too many ideaes 2008-03-26 10:46:49

      פה ושם כתמי צבע קלים.

      יש קטע לא סביר - על יגאל שילון..שיכנס.בזמן זה ברור (לי) שהגיבורה כבר מבינה שזו לא מתיחה.

      כתמי צבע? לטוב, לרע? הבהרה

      לגבי יגאל שילון - זו ההכחשה, שלב ראשון באבל :))

        26/3/08 10:46:
      טירוף מושלם.כתוב מצויין.פה ושם כתמי צבע קלים.יש קטע לא סביר - על יגאל שילון..שיכנס.בזמן זה ברור (לי) שהגיבורה כבר מבינה שזו לא מתיחה.נפלא לקריאה.מני.
        26/3/08 03:17:

      איי,

      בן זונה מייק טייסון