nomen omen
השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית
כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד
והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן
© כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.
ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
ותודה
פוסטים אחרונים
- וואו.. אפשר פתאום שוב? 24/6/19
- invictus - William Ernest Henley 1849–1903 14/5/11
- "אני לא פמיניסטית" או מבוא לפמיניזם אבולוציוני 16/11/10
- דבורה בארון 1/11/10
- ביער ובעיר – ש"י עגנון (מתוך הקובץ אלו ואלו) 22/10/10
- סאראמגו 21/7/10
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אלי, תודה
:)
ו.. טל.. בכלל לא ראיתי שהגבת.. ואכן, נורא פאזל שכזה
כתיבה נפלאה. מאחל לך שנים של אושר ללא שום מוות קרוב.
נורא...
להרכיב את הפזל לאחר המוות, כשהחיים האישיים מתפוררים ואין על מי להישען.
צטט: אני פה לרגע 2008-06-14 00:29:09
אנחנו מכירות בקושי רגע ורבע.
אז מה? ואם היינו מכירות שנים אז היינו באמת מכירות?
כל הספר בעצם על זה שלא מכירים את מי שהכי מכירים
אני מתה על ערימותספרים ומכירה מבפנימבחוצה תסכולי המופתים שלא אצלח להכיר, שלא לדבר על אלו ש
לייצר.
כן כן
בלוקים יופי של בלוקים יש לך.
אני חושבת ש
(מרגישה גם)
את איתם אחרת מפעם
ו
אולי לגמרי נכון לא לנסות ללכת איתם לאן שפעם, כי את אחרת עכשיו, הכל אחרת עכשיו, לפחות קצת.
נכון לגמרי ונראה מה יהיה
ותודה, מותק
תודה דני
זה הרבה מילים כאלו
אנחנו מכירות בקושי רגע ורבע.
אני מתה על ערימותספרים ומכירה מבפנימבחוצה תסכולי המופתים שלא אצלח להכיר, שלא לדבר על אלו ש
לייצר.
בלוקים יופי של בלוקים יש לך.
אני חושבת ש
(מרגישה גם)
את איתם אחרת מפעם
ו
אולי לגמרי נכון לא לנסות ללכת איתם לאן שפעם, כי את אחרת עכשיו, הכל אחרת עכשיו, לפחות קצת.
יש מלים שמולן מלים אחרות מתרוקנות.
אפשר לחשוב על חיבוק. ליטוף לחי.
כמה קשה
ולשאלתך בפוסט רשימת הפוסטים - זו ההתחלה באופן מקורי, ככה התחלתי לכתוב את זה, לא בטוח שזו תישאר ההתחלה
בכל אופן, לפני זה היה פרולוגון, שישמר כהפתעה אם יצא הספר
תודה, יקירה
חווית שבוע הספר, או חודש הספר ברשתות ובחנויות, תמיד מציידת אותי בערימות ספרים נפלאים ובתסכול על כל המפתים שלא אספיק לקרוא (לקנות קל יותר בחברה הצרכנית נטולת הפנאי) ובצער על אלה שאפילו לא בחנתי יותר מפסקה או שתיים בהם ונראו מבטיחים אך עברתי הלאה
הפעם לוותה החוויה בשאלה למה להתאמץ להגיע גם לערימות שמתחרות על הארנק ועל הזמן ועל תשומת הלב, ומי אני הרי, קטונתי, וגם אם יש לי מה להציע יש עוד הרבה הצעות נהדרות, אז באמת למה לטרוח, גדולים ממני רובצים כאבנים ללא הופכין בערימות הללו, נמכרים 4 ב- 100 במקרה הטוב, נגרסים בתום תקופה כלשהי במקרה הפחות מוצלח
אולי זה תבוסתני, אולי, אבל השפע המוטרף הזה לא גורם לי רצון להצטרף לחותמים בדוכנים, עם כל הערכתי לכל מי שמצליח לעבור את מסע הייסורים של הוצאת ספר
וכמו שנאמר לי לפני שנים בכמה הוצאות - מדובר בחומר טוב שקשה לעזוב אותו מהידיים אך ללא פוטנציאל מסחרי, אין לזה כמעט קהל ולא תמצאי הוצאה שתלך על זה, לצערי אני כותבת בשפה שאין לה שוק, אז.. אז.. עידודכם חשוב לי אבל ההתלבטויות רבות
בינתים אני נהנית מעצם הכתיבה, מהמשחק בטקסטים, מהתגובות של מי שעובר כאן, כשהטקסט יהיה מספיק טוב ומוכן לפרסום אשקול את המשך צעדי
אני אדחף ואסתכן בשגיאה גסה :
אל תשאירי את זה בבלוג, חיזרי לעורך ופרסמי פרסמי!
תודה רוני
ולא להשאיר בבלוג, כלומר מה.. למחוק? לזרוק? :)
חומר נפץ.
עצוב לדעת שזו מציאות.
אל תשאירי את זה בבלוג.
רוני
מצאת מה לקרוא על הבוקר
:)
...
אהבתי.
וואו, עדינה, הסמקתי :))
לא חשוב למה כיוונת, החלטתי לקבל זאת כמחמאה :))
חלפו מאז 40 שנה. הסיפור כבר מעובד. את יכולה לקרוא אותו כאן (אם תרצי):
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1783.htm
וואו, עכשיו את.. ישר בבטן, בלי אוויר
אפשר להגיד שגם אבי מת מבושה. הוא התאבד ביום שבו קרובי משפחה היו אמורים להגיע ולנסות לשכנעו להתאשפז. ב-1968 נחשב אשפוז פסיכיאטרי לקלון גדול (גם בימינו). הוא לא יכול היה לחיות עם אות הקין הזה, והדיכאון נגס בו בכל פה.
גם את לגמרי (!)
תודה. גם את חמודה... (אחת האפשרויות, לא?) אגב, איך הולך עם הפסקת העישון? את מחזיקה מעמד?
את משגעת אותי, ילדה, אין לי נשימה כשאני קוראת אותך,
ואז באופן אוטומטי אני מככבת וחוזרת לקרוא שוב ... ושוב ...
חזק הוא עושה בבטן המייק טייסון הזה ...
אוהבת אותך
קשה לי להביע דעה על האיכות הספרותית של הקטע הזה.
במחשבה שניה, המשפט הקודם סותר את עצמו.
וואו.. מרתק
למות מבושה - אחת הסיבות העיקריות להתאבדות, מסתבר, היא הבושה
בושה היא רגש חזק ואיום, רגש חברתי, בניגוש לאשמה שהיא פרטית
תודה וירצי ומסכימה עם קרן את אכן (!)
יום נעים
תודה
שם הפוסט לא יושב טוב, סתם דחפתי אותו
שם הרומן - אכן - מדויק גם
משלומך ק?
אז.. אם כך אציין פה לטובת הקוראים ששקיות של ריח - הפוסט השני שהעליתי הוא לטעמי הסיפור הכי טוב שלי וכאן הוא לא זכה להתלהבות
מענין - הקפה הזה והדינמיקה בו
תודה על הרפרור :)
כן.
כבר החישה במבט הגינוי - רוצחת.
וירצי, את , את (!) . שתדעי.
אתמול התביישתי לכתוב שבבוקר אותו יום נושא השיעור בלימודי לאקאן היה "למות מבושה". זה נושא פרק מס 13 בסמינר ה-17 שלו. אין לי כוח להיכנס כרגע לפתלתלות המחשבה שבה הוא מסביר כיצד פעם ייצר "שיח האדון" בושה, והיום כבר לא. המורה סיפרה אנקדוטה על איש ושמו ואטֶל, שהיה מפיק אירועים גדולים, ופעם התברר שכל הכיבוד שהזמין לאירוע גדול לא יגיע. האיש נכנס לחדרו וירה לעצמו למוות. הוא חש במבט הגינוי של האחר על כך שלא עמד ב"כרטיס הביקור" של עצמו...
כן. גם. מאד החיו. והשם מעולה.
זאת התחושה שקיבלתי.
לאו דווקא השלמה של סגירת מעגל או מעבר הלאה כי אם השלמה של וויתור לסביבה וציפה על הנהר עם הזרם, לאן שיקח בידיעה שהמפל קרוב.
כך הרגשתי
שקיות של ריח... והפעם בחיוך
ענין יגאל שילון - ההכחשה הזו, הרצון שזו תהיה מתיחה, הנכונות להאמין שזו מתיחה
זה כנראה משהו שמתרחש בעיקר במוות פתאומי, כשמתכוננים רגע רגע משך גסיסה ארוכה אין את ההרגשה שזה לא יכול להיות כמו כשיוצא אדם בשיא אונו ביום חג לטייל ומתאדה
אותה הרגשה שזו מתיחה היתה לי שהודיעו לי שדני בנזוגי הטייס נהרג, גם אז זה היה בטלפון, קבלתי את הידיעה מחבר שקיבל ללשכתו בצבא את הידיעה, בשנייה שזה נורה לו מהקיר (בפלסטיקים ההם שפעם הובילו ידיעות צבאיות בלשכות) הוא לא חשב עלי ועל זה שעדיין לא יצאה הודעה רשמית להוריו ואלי והיה חייב להתקשר אלי, להודיע, לבכות
אז נתקפתי אלם מוחלט
ומה אגיד - לא מתחסנים, לא מתרגלים, לא יודעים יותר להתמודד, להיפך
טוב, די כובד עכשיו
לרוב החיים יפים ועכשיו כבר אביב ומקודם הרחתי את פריחת ההדרים ששתלה העירייה ברחוב לסקוב, והלב התרחב והקרירות נעמה בעור פני המחייכים
אין ספק.. זה נורא לראות אדמים ואדמות אהובים סובלים ונגמרים לאט, במיוחד בסביבת בי"ח מנוכרת, קרה ומסריחת ליזול
נכון, ומאידך תקופת הסבל שקדמה למוות ארוכה ואיומה ולא מותירה אבן על אבן
לא, זה לא משנה.. כשזה בחטף ההלם נורא, אין אוויר
כשזו התאבדות יש גם כעס שלא מקובל לבטא
אחרי מחלה יש כאילו הקלה מסוימת שהאדם סיים את מנת הסבל ויש שהות גם להתכוננות ופרידה, שלחלוטין לא באמת מכינה לחלל הנורא שנפער, ובטוח שזה ממש לא כואב פחות
מוות של מישהו/י קרובים תמיד כואב נורא
אבל בטוח שהכי נורא זה כשמתים ילדים, זה באמת לוקח במצעד הכאב והסבל
השלמה? זה הכי לא השלמה, זה שלב הטירוף, הערבול וההכחשה
הרבה בלבול כך נראה גם כאב אבל בעיקר חוסר אונים והשלמה
על האחרים אגיב. על זה - לא. יותר מדיי בבטן.
חוץ אולי מיגאל שילון, שהזכיר לי דיון אקדמי עם אלמנה אחת מה יותר נורא - מוות שבא בחטף או מוות שבא אחרי מחלה ארוכה, כאילו שזה משנה בכלל.
כתמי צבע? לטוב, לרע? הבהרה
לגבי יגאל שילון - זו ההכחשה, שלב ראשון באבל :))
איי,
בן זונה מייק טייסון