משה הגיע ראשון לאירוע. בשונה ממנהגו. תמיד היה מגיע לכל אירוע משפחתי או חברתי באיחור, לרוב, כשחלק מהאורחים כבר עמדו ללכת. בחתונות היה הוא כמעט תמיד מפסיד את המנה הראשונה ולעיתים גם את העיקרית. והפעם, אחרי מספר ניסיונות כושלים להגיע ראשון לאירוע כלשהו, נסיונות שנסתיימו בכך שכרגיל היה מגיע הוא באיחור ניכר – הפעם הגיע הוא הראשון. רק צוות הקייטרינג היה שם. אפילו את הפרוז'קטורים עדיין לא הקימו. רק הוא ומקימי השולחנות נמצאים.
משה ישב בצד. השמש נטתה לערוב, ועשרות בחורים ובחורות עמלו במהירות על סידור השולחנות. משאית פרקה כסאות, וההתרוצצות היתה רבה. לאט לאט נערכו השולחנות, הכסאות הושמו סביב, מפות נפרשו, מעדנים החלו להגיע, אש נדלקה בטאבון מאולתר, גרילים החלו להתחמם, משקאות הוזרמו לשולחנות, וראשוני האורחים החלו להגיע. הפרחים סודרו, הרמקולים השמיעו קולות בדיקה, ריחות המטעמים החלו לעלות, ומשה החל לקום ולצעוד לקראת אורחים שהיו מוכרים לו.
משה הגיע לבד, כי לא נשוי היה. אף מעולם לא נישא. בשנים האחרונות החל לשים הוא לב שהוא מגיע לחתונות של ילדי בני הדור שלו. של אחייניו, של ילדי חבריו לכיתה. כמו החתונה שעמדה להתקיים עתה. וכבר עמדה היא להתחיל, כי בינתיים הגיעו בעלי השמחה, החתן, הכלה, ההורים, קהל רב. כולם נצטופפו סביב החופה שמוקמה לה בקידמת הגן עטוייה בפרחים מרהיבים. וכבר הרב מקדש ונושא את הברכות, הטבעת מושמת על אצבע הכלה, החתן שובר את הכוס, הקהל נוהם מזל טוב, התזמורת פוצחת בנגינה, וכולם עטים לכיוון השולחנות.
משה סעד בשמחה. האוכל היה טעים ביותר, ובין לבין ניגשו לשולחן בני משפחה לברכו. גם הוא קם מדי פעם לברך את המוזמנים האחרים שהכיר. עברו שעות ספורות. הרקיע היה שחור משחור, אך הגינה בהקה באור יקרות. זוגות רקדו מעדנות. גם משה רקד קצת עם מישהי שהכיר. ולאט לאט שם הוא לב שהגינה מתחילה להתרוקן. עדיין קהל רב היה שם, אך היוצאים רבו מהנכנסים.
משה ישב ללגום מהקפה ולטעום מהעוגות. הוא הביט סביב. רוב האנשים כבר הלכו ורק מספר זוגות עדיין רקדו להם. מספר אורות הועמו. המשפחה הקרובה ניגשה לטקסי הצילומים המשפחתיים. משה הביט בהם ברוך, בלא כל קינאה. שבע היה.
חצות הליל חלף. אחד המלצרים בקש ממשה לקום כדי שיוכל לאסוף את הכסא שישב עליו. מעט מאד אורחים עדיין הסתובבו ונישנשו שאריות. משה קם והתיישב על כסא שהיה בצד. הוא ראה כיצד העובדים והעובדות הצעירים מפרקים במיומנות את כל הכבודה. כל הסירים והסכו"ם החל להיארז, הכיסאות מקובצים יחד כדי להעלותם למשאית, השולחנות מופשטים מכל הכיסויים ומפורקים גם הם.
בשתיים בלילה שט לו ירח חצוי במרום. מעט אורות עדיין הבליחו. קולות מעטים נשמעו. כל הכבודה כבר ארוזה היתה ברובה ועמדה לצאת. כחצי שעה לאחר מכן כבו כל האורות ונותרו רק אורות הרכבים שיצאו מהגן. עוד מספר דקות חלפו ומשה כבר נותר לבדו בחושך. ריח נעים של עלים ופריחה הגיע לחוטמו. הוא שאף מלוא הריאות. שקט אדיר השתרר. שום נפש חיה בלעדיו לא היתה שם. הוא ישב שם, כשבאוזניו עדיין מצלצלים קולות המוזיקה ושיחת האנשים. כך ישב משה, בשקט, על אבן גדולה, מביט לשמיים השחורים זרועי הכוכבים, מביט בירח, חש ברוח קלה ונעימה עוטפת את צווארו. הוא הריח את ריח השדה שסביבו. הגעתי ראשון ואני הולך אחרון, אמר לעצמו משה. ובעצם, לאן יש לי למהר? הרי, הרי איחרתי את הרכבת... |