"כתבו על הבלוג שלך ב'רייטינג'", אמר לי לפנות ערב מישהו בעבודה. - "מה?", שאלתי בהפתעה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: "אבל אין לי בלוג". המחשבה השניה היתה: "רגע... יכול להיות שהוא מתכוון לעמוד בקפה?". - "למישהו פה במשרד יש את הרייטינג של השבוע, וכתוב שם על בלוג המוסיקה שלך", הוא אמר. זה נשמע לי מפתיע. מה לרייטינג ולעמוד שלי פה, בקפה? ובכלל, זה לא "בלוג מוסיקה", זה עמוד בו אני כותב את מה שבא לי לבטא כשבא לי לבטא (ומה לעשות שבחלק גדול מהזמן זה באמת אומר - מוסיקה).
כשיצאתי מהעבודה, קניתי את הגליון. גם אם זו טעות או משהו כזה, לפחות אני אקרא את הפרוייקט המיוחד שהם עשו על הסופרנוס.
בעמוד 92 גיליתי שאכן כצעקתה. יש כתבה על מה קורה בבלוגים שונים של מוסיקה, שכוללת אפילו ציונים. ולא רק ש"תאוריית הקשר" מופיע שם - הוא מקבל ציון גבוה!
קצת מפתיע (לטובה, כמובן), בהתחשב בעובדה שאת הכתבה הזו כתב דודו כהן - שכמה פעמים נכנסתי באמ-אמא שלו,עקב כתבה מסוימת שלו העלתה לי את הסעיף (או כמו שהוא מנסח את זה בעדינות ראויה לתשבוחות: "התנגח בי כמה פעמים על בסיס מקצועי") . דודו לא נטר טינה (האמת שבזמנו גם קצת ליבנו את העניין הזה באי-מייל, אבל בצורה לא אופיינית לי קטעתי את התכתובת הזו באיבה, אחרי שהבנתי שפערי הדיעות ביננו גדולים לכדי גישור ולא היה לי כח להמשיך להתנצח. מודה, לא יפה. מצטער) ונתן שם כמה משפטים בעלי פוטנציאל הסמקה.
בצדק הוא מציין שעדיף היה אם הייתי מייצר בעיקר חומרים חדשים, במקום למחזר את הישנים (אגב, זה "רטרוספ-כתיבה", מלשון "רטרוספקטיבה". לא "פרוספ-כתיבה"). אני משתדל שכך יהיה, אבל לא תמיד קל לעמוד במאמץ הנדרש כדי לייצר טקסט שאתה מרוצה ממנו ושלם איתו עד הסוף. במקרים כאלה, כשאין זמן ואין כוח, פונים אחורה לאזכר את הפעמים בהן כן היה זמן וכן היה כוח. בנוסף, הבלוג הזה מקיים עבורי רצון ליצור לעצמי איזה מיני-ארכיון לשימוש עצמי (וכמובן שגם הפומבי מתקבל בברכה) ולאגד את אותם הטקסטים שלי שאני אוהב במיוחד.
אז תודה, דודו, גרמת לי לחייך בשביעות רצון היום.
(והאמת, אולי מתישהו אנחנו צריכים להיפגש באיזה קפה אמיתי ולא וירטואלי, ולהמשיך את שיחת האי-מיילים ההיא).
|