בנפול ילדי המים מרחמי המרומים

מיצרי סיאם נפתחו ליצירת העלומים.

מברשות צבועות נשמו ולועם המתבכה

מתאווה לעטינים למצוץ הלובן המפכה.

שחור מצנפת, סתום מבט, מתעתע בצעדיו 

כמבקש מכס שליטה לבל ימשיכה בלעדיו.

משנס דוקרן פגיע, מנקה את שחור סיביו

וזעקת אחיו ברקע מקיצה אותו לשווא.

משלח מבטו אל צקצוקי הלשונות

ושרירי שמיעה זריזים פוצים שפתיים לענות.

דרבני שפמו ניעורו לחיישן את מקומו

אט, פונה שוב אל הינק שיוסיפה לקיימו.

בעמעום הדי הזמן ממחוגי השעונים

ירוק מבט, שחור מראה, איבד לווית ההמונים.

בדד גדל בצל סיאם, דוקר בלב התפאורה

נגמל ממתק היניקה של ילדותו הנאורה.

ספק מבין, ספק בוהה, אוכל בשר בניב חלב,

וחומת הישרדותו נבנית שלב אחר שלב.

דאגת אימו נמוגה בציות לחוק אכזר

קשר דם בין אם לילד נהפך לנטע זר.