לפני כמה ימים פגשתי את אריה,

אריה איש מבוגר, עבר ליד המקום בו אני עובד,

שלום אריה, אמרתי לו,

הוא הגיב בשלום הרגיל,

כששאלתי לשלומו אמר שהוא עצוב,

שאלתי למה, והוא סיפר לי איך בגרמניה, כשהוא היה ילד,

העמידו יום אחד את כל המשפחה שלו בכיכר העיר,

כל מספר משפחות עמדו מול ארגז והגרמני התורן צעק על כולם לשים

את כל מה שיש להם בארגזים,

מי שלא ישים את הדברים, יתלה על אחד העצים הגבוהים בקצה הכיכר,

אביו של איתן, מסר לו 8 מטבעות זהב, גדולים,

כל מה שנשאר להם לאחר שברחו, הוברחו מן הבית באישון לילה,

איתן לא הבין מדוע אביו מוסר לו את המטבעות,

ואביו אמר כי הוא לא חושב שיחפשו על ילדים,

אריה, בתושיה רבה, חפר עם העקב גומחה קטנה באדמה וטמן את 8 מטבעות הזהב,

מעל הוא הניח אבן קטנה, על מנת שיזכור היכן טמן אותן,

בינתיים נתלו אחד אחד על העצים מסביב יהודים שהחביאו מטבע, אבן טובה או תכשיט

שיצילם ביום מן הימים,

לפחות כך האמינו,

יום למחרת חזר אריה למקום, הוציא את המטבעות ומיהר אל הסנדלר,

הסנדלר החביא 2 מטבעות בכל אחת מעקבי נעליו,

לאחר מכן רץ אריה והביא את נעלי אביו על מנת שגם בהן יוטמנו המטבעות,

ימים עברו, והמטבעות בעקבים,

אריה צעד עם משפחתו באחת מצעדות המוות

את מטבעות הזהב לקחו יחד עם הנעליים באושוויץ,

פרקו את הסוליות והוציאו אותן,

יחד עם המטבעות, לקחו את בני המשפחה,

אריה נשאר לבד,

אריה הגיע לארץ על אוניה יחד עם 500 ילדים נוספים

מלבדו לא נשאר איש ממשפחתו,

על האוניה, עמד עם שאר הילדים,

הביט בחופי ישראל ולמד לשיר את מילות השיר,

אנו באנו ארצה, לבנות ולהבנות בה.

היום אריה מסתכל סביבו,

עיניו רואות את מה שרואות גם עינינו,

ושוב, הוא עצוב.