ג'ון מקיין פרש היום (רביעי) את משנתו המדינית בנאום ארוך בקליפורניה. נאום מרשים. בהקשר הפוליטי: תמרון להטוטני בין מחוייבותו למדיניות של ממשל בוש, למשל בעיראק, לבין רצונו להרחיק עצמו מן הממשל הבלתי פופולרי הזה. לאותת עד כמה הוא שונה. בהקשר הבינלאומי: מסר של הרגעה. לא באתי לכאן כדי לחרחר עוד מלחמות. אני אמנם נץ, אבל נץ רציונלי. והבטחה גדולה הבטיח: "אנחנו צריכים להקשיב", חזר פעמיים, "צריכים להקשיב". למה להקשיב? "להקשיב לעמדות ולכבד את הרצון הקולקטיבי של בעלי בריתנו הדמוקרטים".

הנה הרשימה: האיחוד האירופי, הודו, יפן, אוסטרליה, ברזיל, דרום קוריאה ודרום אפריקה, טורקיה וישראל. לא רק להם הבטיח להאזין, אלא גם לאחרים.

כשהגדיר עצמו "ריאליסט אידיאליסטי" הכניס תחת קורת גג אחת את שתי הקבוצות – לא תמיד שותפות לדרך – של תומכיו. האידיאליסטים ממחנה הניאו-שמרנים, והריאליסטים של ממשל בוש האב ושל חבריו הטובים מן הצבא. כרגע, נוח לכולם לחנות אצלו, אחר כך, אם ייבחר, עוד יהיו ביניהם מלחמות על מהות ועל דרך מדינית. הוא גם איננו הראשון המנסה לרכך את "האידיאליזם" בהבטחה "ריאליסטית". מי שקדמה לו בזה, כמה וכמה פעמים, היא שרת החוץ המכהנת, קונדוליסה רייס. 

מקיין מבטיח להאזין לידידים, אך גם מטיל עליהם אחריות. בהקשר הישראלי, מדובר בצורך "לעבוד ביחד" ו"לעשות כל מה שביכולתנו" כדי "להכיל ולגלגל לאחור" את תוכנית הגרעין הצפון קוריאנית – זו שקשריה עם סוריה טרם הובררו עד תום – ו"למנוע" מאיראן מלהשיג פצצת גרעין.  מקיין הזכיר בנאום שנשיאה של איראן זו "הביע רצון למחוק את ישראל מעל פני האדמה". 

כמה פעמים הזכיר את ישראל, שבה ביקר רק לפני שבוע, בהקשר של הברית הדמוקרטית העולמית. במזרח התיכון, הזכיר כמה "עמודי תווך" כאלה. ישראל וטורקיה בצדו האחד של הכדור, הודו ואינדונזיה בצד השני. הנה, כאן דומה המסר ששידר לזה של בוש.  "לא נוכל עוד להשלות את עצמנו ולסמוך על משטרים אוטוקרטיים שעבר זמנם". גם להם קרא בשמות: איראן וערב הסעודית, מצרים ופקיסטאן. הוא רוצה להסתמך על דמוקרטיות – על כן יתעקש להשלים את המערכות בעיראק ובפקיסטאן. נסיגה מעיראק, הזהיר, תיתפס באיראן כניצחון. או אז תתחזק מדינה זו, התומכת הגדולה בעולם בטרור. תוצאה שכזאת, חזה, "תסכן אותנו לשנים". 

אך בצידו הרך יותר של הנאום, כאמור, הבטיח מקיין גם יתר הקשבה. לא נוכל להמשיך להשפיע בעולם "בזכות הכוח בלבד", הזהיר. לכן, חזר לרעיון שכבר הזכיר לא פעם בעבר: הקמה של ליגת דמוקרטיות – כזאת שתגלם את הרעיון היפה שעמד בבסיס הקמת האומות המאוחדות, אך תנטרל את המלכודות שהפכו את האו"ם למוסד מקולקל וכושל כפי שהוא היום.

ושוב – האחריות הזאת, הקולקטיבית, שמקיין מקווה לשכנע את העם האמריקאי, ואת העולם, בנחיצותה. למשל, האחריות לגורלה של עיראק. כיצד אפשר לומר שצריך לשקם את תדמית ארה"ב – ובה בעת לבקש שננטוש ידידים בעיראק – הקשה. התשובה, בעיניו, ברורה. אי אפשר. על כן מתח קו ברור המפריד אותו במשהו מנשיאותו של בוש – אך עוד הרבה יותר מזו המובטחת של קלינטון או אובמה.