הנסיעות שלי הביתה בסוף יום העבודה מייגעות, ארוכות ואף מייאשות לעיתים. חישוב פשוט העלה פעם מרחק של 20 ק"מ ממקום החניה שלי במשרד למקום החניה שלי בבית. 20 ק"מ - זה לא מעט, ובסוף יום העבודה שלי מדובר ב - 20 ק"מ מהגיהנום, הכל פקוק, צפוף, עצבני, מצופצף ומרגיז. במשך שנים, תמיד אחרי שנכנסתי לאוטו וגמעתי את כברת הדרך הראשונה, פתאום נזכרתי שאני יכולה לשמוע מוזיקה והדלקתי את הרדיו, כיוונתי לתחנת העדר והאזנתי. אני בד"כ כל כך שקועה במחשבות ובטרדות שאני ממש שוכחת לשמוע מוזיקה... אז ניסיתי להקפיד לזכור ו...לכוון לגלגל"צ. אף פעם לא הבנתי למה אני כל כך עצבנית תוך כדי הנסיעה. הקליטה לא תמיד מושלמת והאוזנים שלי רגישות בטירוף ל"פצפוצים", "כחכוחים" וכל מיני רעשים מעצבנים של קליטה לא מושלמת. זה למה אני עצבנית.
חברה שלי לחצה עליי לחץ חזק לקנות דיסקים, שיהיו לי באוטו. ואז פתאום קלטתי שאני יכולה לבחור לשמוע את השירים שאני אוהבת ולא רק להתרגש כשהם מושמעים פתאום ברדיו - סטארט אפ מטורף. אבל מה... העצלנות כרסמה בי כל חלקה טובה והפסקתי להחליף את הדיסקים בנגן, אין לי כוח ואין לי סבלנות. אח שלי המליץ לי על "כזה" שמתלבש על מגן השמש עם מקום ל - 15 דיסקים, פתוחים, בלי הקופסה - כדי שלא אצטרך, חלילה, לטרוח ולפתוח את הקופסה של הדיסק החדש, לשים את הדיסק בנגן, לסגור את הקופסא ולהחזירה למקום, להחזיר את דיסק הקודם שהיה בנגן למקום. בקיצור - עוד סטארט-אפ! אבל גם את זה אני מתעצלת לעשות... אז מה שקורה זה שגם את השירים האהובים עליי הצלחתי להשניא על עצמי, בגלל שהם מתנגנים ללא הרף. זנחתי גם את עניין הדיסקים.
קלטתי פתאום שיש מצבי צבירה מאוד ספציפיים שאני נתונה בהם שבהם אני מסוגלת להתמודד עם מוזיקה. לא יכולה ללמוד עם מוזיקה, לא יכולה לעבוד עם מוזיקה, לא יכולה לקרוא עיתונים או ספרים עם מוזיקה, ולפעמים גם לא יכולה לנהוג - עם מוזיקה.
כשאני נוסעת בבוקר לחדר הכושר אני אוהבת להקשיב לפנינה בת צבי, היא מקריאה לי את כותרות העיתונים ומדי פעם מחדירה פרשנות משלה לדברים. נחמד לאללה, עד הפרסומות. שם אני סוגרת את הרדיו. שוכחת לחזור להקשיב לה אחרי הפרסומות ומפספסת כותרות חשובות. מעצבן.
כשאני בנסיעות ארוכות והחברה שאיתי באוטו נעימה ורגועה, אני אוהבת לשמוע מוזיקה, להתלהב ביחד מהשירים, לסלף את המילים של השירים ולהתגלגל מצחוק של מבוכה.
כשיש לי מצב רוח ממש ממש טוב, כשאני לא מדברת בטלפון (מצבים נדירים ביותר) וכשיש שיר ממש ממש טוב אני נדלקת ונהנית מכל שניה, זורמת עם הרדיו. אבל כשמתחיל שיר שאני לא אוהבת או שמעצבן אותי, אני כבר שוכחת לכבות את הרדיו והוריד שלי במצח מתחיל להתנפח, אחרי שלושה או ארבעה שירים אני קולטת שאני מעוצבנת ומכבה את הרדיו בכעס. מעדיפה לנהוג בלי מוזיקה. בלי רדיו ובלי דיסקים. שאף אחד לא יטריד אותי. שקט. ששששש!
אוהבת מוזיקה - אבל רק כשהיא באה לי טוב.
מאסטרו!! בבקשה...! |