חמישה ימים התאפקתי. יודעת שאתה יודע שאני יודעת, כמו שאתה יודע שאני יודעת שאתה יודע, על הדו שיח שהפוסטים שלנו מקיימים ביניהם ללא נגיעה. לכאורה. מרחוק אבל כל כך מקרוב, לעזאזל. תגיד מה שתגיד. תצעק מצידי מקיר אחד של הקפה עד לקיר השני. מתחתית הכוס ועד לשפתה. תזלזל, שוב, בידיעותיי, הלכאורה, מובנות מאליהן, אבל אני, בייבי, דבר או שניים, יודעת.
קוראת אותך, עולה לאוויר שעה שעתיים אחרַי, תמיד. תוקע סכין מלובנת וחדה. נעימה עד כאב, כאב שרק אתה יודע איך להגישו לי. רק אתה, מהמקום שהכיר אותי, בדיוק משם. סכין מדויקת , מלוטשת עשרות מונים משלי, יפה ממנה. רהוטה פי אלף. קנאת סופרים ממש. אמרתי לא פעם.
כולי סוערת. ככה זה זונות של מילים. סוערות לנצח מהסם שלהן. זה לנצח, ההתמכרות הזו. בכל פעם שמילה תעבור, הגוף ירעד, כי הגוף, הגוף לא שוכח.
פרושה ופרוסה אני כאן. מי שיודע יודע, ובעיתון של אתמול אפשר רק לעטוף דגים.
אתה היית הקפה הראשון ששתיתי כאן באמת. בבוקר אמיתי אחרי לילה שנגע.
קפה ראשון ראוי להרים לכבודו כוסית. כוסית מרימים עם חברים. למדתי ממך. כוסית מרימים גם עם דמעות בעיניים. ודמעות הן לא רק של עצב. הן גם של מעגל שהושלם.
קראתי איך העלית אותי על הבמה אצלך אתמול, לקוד את קידת הסיום. רגע לפני שנדלק האור והקהל מתפזר. קצת הוטרדתי לגבי תוכנו של הסרט, בכל זאת, איש לא שאל לדעתי, ואם כבר סרט, אני בעניין של הפקות ענק ולא משהו איזוטרי בערוץ מקומי, אבל לא נהיה קטנוניים.
מסתבר שלא נתתי את תפקיד חיי, השחקן אף נשבע, שלצידו לא אעבוד יותר, ככל שהדבר תלוי בו, אני בטח הפגנתי חוסר אכפתיות מבחוץ, בפנים אני מניחה שנפגעתי, אתה בטח לא ראית את זה. אתה אף פעם לא רואה את הניואנסים הקטנים שלי, אתה ממילא תמיד יודע עלי הכל.
אחרי הפיזור, אני, בניגוד אליך, נשארתי לשוח קצת, עם הקהל. אתה יודע איך אני, מתערבבת. לצערי ולא כי רב, לא הותרנו ולו חותם. ככה זה היום. אם אין בתסריט קצת ציצי ותחת אף אחד לא זוכר כלום בסוף. אני אישית כבר שנים לא עושה תחת. אני פשוט כבר לא יכולה להרשות לעצמי. עניין של גיל וגם של הגודל של התחת. לעומת זאת, תפקידי אופי אני עושה מצוין, אני רק מחכה לבמאי הנכון שיעלה על זה, בלי שאצטרך לשכב איתו קודם.
אכן, עליתי לבד לקוד קידתי האחרונה.
הקהל אצלי אוהד יותר מאצלך, אני מוכרחה לציין. היה קצת קר שם על הבמה ההיא, לבד. נדמה היה לך כי חייכתי. רק נדמה. עצבונו של הסוף ניכר היה בכל חלק ממני, ודומני כי הבחנת בו, גם ממקומך המרוחק, על אף כי ישבת בשורה הראשונה, של החשובים. מהדרך בה הבטת בי, ראיתי כי ידעת, שנכנסת לתוכי תוכי, יותר ממה שהרשתי אי-פעם לאיש להיכנס. ידעת, כי את לילותינו המשותפים, אנצור, כנראה, כאוצר יקר, בארון המזכרות, הרבה אחריך. ידעת גם, כי היה לך תפקיד חשוב בחיי. מתנה גדולה הענקת לי.. אולי גדולה מידי לאישה מפוחדת כמוני. ראשונית מידי, מלאת אפשרויות מידי. אולי לא אמרתי מספיק. לא יודעת. עמדתי ערומה בפניך, כמו שלא עמדתי בפני איש. מעולם.
את היכולת הזו, להתפשט באמת, אני חבה לך. את הראשוניות הזו, שבין גבר לאישה, שאני כל כך כמהה אליה ולא ידעתי כי עדיין קיימת, גיליתי לראשונה, בחיבור ההוא, נטול הרווח, כשאחזת בי, בלילה ההוא ובלילות אחריו.
אהבתי אותך ברגעים ההם. לא שיקרתי ולו לרגע.
"זהו". כתבת. "היה". אכן היה. הושלם. תם והושלם.
כנראה.
אני רגילה בלהתרגל לסופים. גם באלה שבחרתי לגמרי בעצמי, בלי לדעת למה. מתיישרת לפי הבחירה, גם לפי העקומות שביניהן. איכשהו. הכל מסתדר לי בסוף.
אני רואה אותך מגחך משם, עד לחדרה. על חיי היושר ההפוכים שלי, מתעקש על אי-האושר שבדרכי האחרת. אתה בשלך אני בשלי. אתה שם ואני כאן.
לא מצרה על דבר. לא עוד.
הדרך היא שלי ואני אהיה היחידה שאצטרך לתת עליה את הדין. בְּחירותַי עשויות להראות תמוהות לעתים, אני יודעת. גם המחיר עשוי להיות גבוה. אבל אני תמיד משלמת. במזומן. יקר או לא, זה עניין של השקפה בייבי. עניין של השקפה.
טוב לי ככה. בית אחד, שניים גורים בצהוב, שמיים בתכלת וריח של שינוי באוויר. כי אוטוטו כבר היה חורף.
לחיים. לחיי התחלות חדשות. |