| מטרופולין, כשמה כן היא, מונה מספר לא מבוטל של נגנים וזמרים קבועים ורשימה מכובדת נוספת של אומנים אורחים. כל אלו מאפשרים להרכב ליהנות משלל סגנונות בכל שלבי היצירה, ההפקה והביצוע. מגוון הכישרונות המוסיקאים שלוקחים חלק בפרויקט המדובר, מספק אינסוף מקורות רעננים תחת שם אחד. אך אותה וורסטיליות שבאה לידי ביטוי באופן מצוין באלבום "הסליל" (כמו גם באלבום הבוסרי הראשון), אותה התבדרות מקשה על ההרכב להעמיד הופעה רציפה ושלמה בעלת ערך מוסף, למרות הרצון והמאמץ של מייסד הפרויקט. בהגיעי לשמוע ולראות הופעה אני מצפה לקבל משהו בנוסף למילים וללחנים. אני רוצה להרגיש את האומנים ולגלות דברים חדשים שלא מתגלים משמיעה ביתית. שני האלבומים המוצלחים של מטרופולין גרמו לי להאמין שההופעה תהיה מוצלחת לא פחות. אבל התברר לי מהר מדיי כי הופעה טובה זקוקה ליותר ממפיק מצוין, זמרות טובות ונגנים מוכשרים.
פורים זה לא החג שלי, אבל רבים באולם בחרו לנצל את ההזדמנות גם להתאפר מעבר למותר וגם לקיים את מצוות השתייה הידועה. בשעה אחת עשרה ורבע הקהל העומד היה כבר שתוי מספיק בשביל להתחיל את הילולת פורים בניצוחו של עופר מאירי. הבטתי לעבר הבמה הגדולה עמוסת חוטים ואנשים שכללה קלידים, שלוש גיטרות, מערכת תופים ושני רמקולים עומדים. שני בחורים גבוהים מדיי עמדו לפני, שלוש נשים רועשות ושתויות מאחורי, אבל המיקום היה שווה את זה.
הנגנים כולל עופר על הקלידים עולים לבמה ומתחילים לנגן עד ששתי הזמרות היפות והמוכשרות דנה עדיני ורוני אלתר עולות לבמה. הן מתחילות לרקוד בחופשיות מחשידה. עוד מבט חודר על דנה והכול מתבהר לי. אפילו לאומנים הגדולים ביותר לוקח שיר או שנים עד שהם מסתגלים לבמה למעמד ולקהל. אבל נראה היה שדנה ורוני התחילו את ההופעה הרבה לפני עלייתם לבמה. ללגום כוסית וויסקי לפני ההופעה נשמע לי לגיטימי לחלוטין, אבל לעלות לבמה במצב של ריחוף וריחוק מורגש כל כך, פוגע בקהל ואף נותן תחושה של זלזול מצד האומן שלפניך.עופר נראה היה ממוקד כמנצח על תזמורת, גם הנגנים האחרים נראו מרוכזים ומוכנים. ההופעה הרגישה כמו מחרוזת של שירי מטרופולין (שנשמעים טוב יותר באלבום) שנקטעה לשמחתי על ידי הזמנתו של ארקדי דוכין לעלות לבמה. כשסיים את חובתו הרשמית מתוך האלבום האחרון, נתן לנו את משלוח המנות הכי שווה בעיר, שני שירים ישנים. קולו הבלתי נשכח ומילות השירים 'נאמר כבר הכל' ו-'פרדי על הבוקר', הזכירו למטרופולין ולקהל גם יחד שלא צריך יותר משני חוטים ואדם אחד על הבמה בשביל לחדור פנימה.
אבל ההפתעה האמיתית של הערב מבחינתי היה אלי דג'יברי. אלי הוא סקסופוניסט מחונן שאומנם נולד בארצנו אבל את רוב זמנו בשנים האחרונות מבלה בניו יורק ושאר רחבי העולם בליווי מיטב המוסיקאים (http://www.degibri.com/live/). אלי השתתף בהקלטת חלק משירי האלבום האחרון של מטרופולין ולשמחתי הרבה הגיע ללא תכנון באותו ערב להופיע איתם בכמה שירים. את אלי שמעתי כבר מספר פעמים בשנים האחרונות, ניצלתי כל הזדמנות שהוא קופץ לביקור מולדת, כי הנגינה שלו פשוט גורמת לי לרצות לשמוע עוד ועוד בלי הפסקה. משהו בצניעות ובנזירות שלו הופכת את הבן אדם הזה לקוסם. קינאתי בזה שעמד לידי, נראה היה שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את הבחור המקסים ונזכרתי בתחושה שהציפה אותי כששמעתי אותו לראשונה ממש במקרה בהופעה קטנה וספונטאנית בגדה השמאלית לפני כמה שנים. הליווי והאלתורים של דג'יברי הוסיפו להופעה את מה שהיה כל כך חסר בה. אנושיות חדשנות ורגש.
המערכת בסלון שלי מכירה היטב את שני האלבומים ועוד תמשיך להשמיע אותם אבל ההופעה הייתה קצרה מדיי, ריקה מתוכן וצפויה. עופר מאירי המוכשר, עיר האם של מטרופולין, מאגד סביבו את מיטב הכישרונות המוסיקאליים שיש בשוק הישראלי בימים אלו אבל הדבר לא מספיק בשביל ליצור את האנרגיות הדרושות להופעה מרגשת. ציפיתי ממטרופולין להרבה יותר והתאכזבתי לגלות שחוץ מלראות את ההרכב פה על הבמה, השירים נשמעו לי בדיוק כמו באלבום, ממש כמו בערוץ המוסיקה ועוד יותר מאכזב מהכול, בדיוק כמו בהופעה הקודמת שלהם.
מטרופולין זאפה תל אביב 20 למרץ 2008 |