דברים שרואים מכאן
מבט מרחוק על ישראל, יהדות וציונות
פוסטים פופולאריים
-
תפסיקו להסביר, תתחילו לפרסם
1/4/08 | 278 צפיות
-
חצי הכוס המלאה
28/3/08 | 275 צפיות
-
דברים שרואים מכאן ולא תמיד רואים משם
26/3/08 | 338 צפיות
-
יהודי ישראלי ציוני
27/3/08 | 361 צפיות
פוסטים אחרונים
- תפסיקו להסביר, תתחילו לפרסם 1/4/08
- חצי הכוס המלאה 28/3/08
- יהודי ישראלי ציוני 27/3/08
- דברים שרואים מכאן ולא תמיד רואים משם 26/3/08
יהודי ישראלי ציוני
| יהודי למרות, ואולי בגלל, שגדלתי בבית אורטודוקסי, הייתי עסוק שנים רבות ביחסיי עם אלוהים. האם מעניין אותו מה אני אוכל? באילו מילים אני מדבר איתו? מה אני עושה ביום השביעי בשבוע?. הגעתי למסקנות מזמן אך אולי אכנס אליהן בפעם אחרת. כמו לכל ישראלי מצוי, יהדותי הייתה תמיד דבר מובן מאליו. יום אחד, לפני הרבה שנים, עברתי עם אשתי וני ילדים קטנים לגור בדרום אמריקה. פתאום, בכל מקום יש צלב וזה מפריע לי. בשבת העיר לא עוצרת וזה חסר לי. ביום שבאתי הביתה ובמרכז הסלון עמד צלב בגובה מטר עליו טרחו ילדיי כל אחר הצהרים, הבנתי שמשהו פה לא בסדר. לקח לי יותר משנה להבין שאני צריך למלא בתוכן את היותי יהודי. אבל באיזה תוכן? אצטרף לקהילה האורטודוקסית?, לא יכולתי לסבול את הצביעות והכיבודים, בפרט שבאותה עיר בה גרתי, שני העשירים ביותר בקהילה כלל אינם יהודים (אבא שלהם יהודי, הנשים שלהם יהודיות ולכן גם הילדים אבל אימם קאתולית) והם יושבים ביום כיפור בשורה הראשונה... אולי אצטרף לקהילה הקונסרבטיבית. פה קפץ עלי פתאום החינוך האורטודוקסי שלי וכשאישה חבושה בכיפה ועטופה בטלית עוברת לפני התיבה, זה נשמע לי מוזר, זה לא הבית שלי, זו לא הזהות שלי. כשהחלטתי להפסיק לנסות לקיים תרי"ג מצוות, הסתכלתי בעיין מזלזלת על כל אילו שעושים קידוש בלייל שבת ואחר כך מדליקים את הטלוויזיה. על אילו שאוכלים הכול אבל צמים ביום כיפור, על אילו שיוצאים מבית הכנסת ונכנסים למכונית ליסוע הביתה. תחליטו, חשבתי, אתם כן או לא. פתאום הבנתי, שבניגוד לחינוך שקיבלתי, אין שחור ולבן גם ביהדות. יש ערך לשמירת קשר עם טקסים יהודיים גם אם בוחרים רק אחדים מהם. רק בארץ כשהסביבה כולה יהודית, והסביבה היא זו ששומרת על רמת מינימום של יהדות – שבת, חגים - אפשר ברמת הפרט, לעזוב הכול בלי לאבד את הזהות היהודית. נקודת השבירה שבדיעבד היא זו שהחזירה אותי לארץ קרתה בערב פסח כשקמתי בבוקר ונראה היה שעומד לעבור עוד יום שיגרתי. פתאום הרגשתי שהכול מתמוטט עלי. הודעתי לאישתי שאני לא הולך לעבודה אלא נכנס למטבח להכין ליל סדר. רצה הגורל ודרך חבר התברר שנמצאים בעיר חמישה טכנאים ישראלים שנשלחו ע"י החברה בה עבדו, ואין להם מי שיידאג להם לסדר פסח. אני זוכר את הסדר הזה כאחד המאושרים בחיי, למרו שסביב שולחני ישבו אנשים זרים. אבל כולנו יהודים. מאותו רגע ועד שנחתנו עם חפצינו בארץ עברו שבועות אחדים ושוב נהייה מובן מאליו שאני יהודי, רק נשאר לברר מה זה. ישראלי כשנבחר ביבי לראש ממשלה בפעם הראשונה, כשהוא משווק כמוצר צריכה להמונים והישראלי הממוצע קנה, נשבר בי משהו. אישתי קמה מיד עם היוודע החדשות ואמרה שהיא הולכת לארוז מזוודה. הרגשתי שאם ישראלי הוא זה שהלך לקלפי כמו שהוא הולך לסופר, וקונה את המוצר עם הפרסומת הכי מגניבה, אז אני לא ישראלי. על חוזה העבודה בדרום אמריקה, שצץ פתאום חודשים ספורים אחר כך, חתמתי עוד לפני שבישרתי על כך לאישתי. ידעתי שהיא תשמח לשינוי ואכן כך היה. בשנה הראשונה נהננו הנאה גדולה מהעדרם של העיתונים בעברית, מהדורות החדשות כל חצי שעה, פוליטיקאים שמדברים ללא סוף ושדרי רדיו מתלהמים. הסביבה שזיהתה אותנו כ'השראלים' דאגה לעדכן אותנו אם קרה משהו חשוב. בעצם, עד הביקור הראשון בארץ, אחרי שלוש שנים בחוץ, עוד חשבנו שאפשר לחיות בכל מקום ולא צריך להיתעקש על המדינה הזו שתוך זמן קצר תבקש שניתן לה את הילד שלנו. לקראת יום העצמאות המקומי, כשלקחתי במכוניתי את ביתי בת השלוש וחצי עם חברה מקומית, התחילו הילדות לשיר שירים שלאותו יום עצמאות. שאלתי את ביתי אם היא יודעת מה היא שרה. היא ענתה – שירי יום העצמאות. שאלתי אם זה יום העצמאות שלה והיא ענתה בלי לחשוב פעמיים שבוודאי שלא. אם היא נולדה בישראל, הסבים שלה והדודים שלה בישראל, אז היא ישראלית וזה כלל לא נתון לשיקול דעתה. אבל בינתיים כשאנחנו 'מתארחים' כאן, כהגדרתה, צריך לכבד את מנהגי וחגי המקום. צחקתי וחשבתי, כמו כל אבא גאה, איזו ילדה חכמה יש לי. אפילו לא עיקלתי את עומק הדברים. הביקור הראשון בארץ היה כמו דלי של מיים קרים המעורר את המעולף. ילדינו פחדו פחד מוות מהביקור כי בטוח שמחבלים יפילו את המטוס. כשנחתו בשלום בבן גוריון, נעמדו השניים על הכיסאות ובהתלהבות רבה שרו את הימנון המדינה בה גרנו. לא הייתי באותה הטיסה אך כשאישתי סיפרה לי את זה, משהו התכווץ לי בלב. מזל שהתארחנו אצל משפחה והכל היה לא ממש נוח ודי מלחיץ. אחרת לא היינו חוזרים 'הביתה' לדרום אמריקה. אבל מאז אותו ביקור ברור לי שאני ישראלי, ישראל זה הבית שלי גם אם אגור שנים רבות מחוצה לה. המהירות שבה היכו ילדי שורשים בארץ, לאחר שחיו, עד חזרתנו, את רוב חייהם מחוצה לה והגיעו כשני עולים חדשים שאף לא ידעו עברית, הוכיחה לי שלמרות שלא הייתי מודע לכך ובשלב מסויים ניסיתי אף להתכחש, הישראליות טבועה כל כך עמוק בתוכי עד שעברה לילדיי מבלי שהייתי צריך לקרוא לה בשמה.הגדרת זהותי התרחבה יהודי-ישראלי, רק נשאר לברר מה זה. ציוני עם המונח הזה אני מתמודד כל יום. דעתי האישית מזה זמן רב היא שהגשמת הציונות בעולם המודרני איננה בהכרח הגירה לישראל. בידיעה שהתפרסמה היום ב'הארץ' נאמר כי הסוכנות היהודית שוקלת לפרק את מחלקת העלייה, אז ככל הנראה יש הסכמה מעט יותר רחבה לדעתי זו ממה שחשבתי. אז מיהו ציוני? האם זה שכותב מכתבים למערכות העיתונים במחאה על סיקור חד צדדי אנטי ישראלי של המזרח התיכון? האם זה שלא מראה כל סימפטיה בחיי היום יום אבל תורם בסתר מליונים למדינת ישראל? אולי זה שמקפיד לקחת את ילדיו כל שנה לחופשה בארץ? אולי המורה לעברית בבית הספר היהודי? אולי הפוליטיקאי שמשתמש בהצהרות תמיכה בישראל לזכות בקולות של בוחרים יהודים? מה עם זה שסוחר עם ישראל גם אם יכול היה למצוא לקוחות/ספקים בתנאים טובים יותר? האם זה החייל המקלל את המפקד, הצבא ראש הממשלה והמדינה, אבל מוסר את חייו למענה? אולי זה עובד ההיי-טק החי בין שדות תעופה למטוסים אבל לא מפסיד יום מילואים? התשובה שלי היא על דרך המשל. כשזוג נשוי מתווכח על שיפוץ הדירה – להגדיל או לא? ספה זוגית או משולשת, אדומה או שחורה, רכה או נוקשה – לא יעלה על הדעת שכל צד בויכוח יגייס את החותנת, הדודים ושאר המשפחה המורחבת לתמיכה בעמדתו. זו מחלוקת שהזוג צריך לפתור בתוך ביתו. לא יעלה על הדעת גם, כי דוד משה יודיע שלא ייכנס יותר לביתם של הזוג כי קנו ספה שחורה ולא חומה או כי הגדילו את ביתם מעבר למה, שלדעתו, מותר. כמו שכבר כתבתי בפתיחה, או שאתה בעד, או שאתה נגד. אין 'אבל'. אלא שזה לא פותר את ההגדרה כי מה זה בעד? כך נוספה עוד מילה להגדרת זהותי, אני ציוני. רק נשאר לברר מה זה. יהודי, ישראלי, ציוני. לא כל יהודי הוא ישראלי ואף לא כל ישראלי הוא יהודי. לא כל ישראלי הוא ציוני ובטח שלא כל ציוני הוא ישראלי. לא כל יהודי הוא ציוני וגם לא כל הציונים יהודים. מבולבלים? גם אני. יש ימים בהם נדמה לי שהצלחתי להגדיר את זהותי לעומתם ימים אחרים בהם אינני מרגיש שלם אחד או יותר מהמונחים המגדירים את זהותי. בימים הגרועים באמת (של הזהות שלי, לא בהכרח שלי) אני לא מצליח להבין אף אחד מהשלושה ובטח שהצירוף שלהם נהייה ערטילאי לחלוטין. זה הימים בהם אני הולך לסרט – לפחות שם יש, ברוב המקרים, סיפור מוגדר עם התחלה, עלילה וסוף, שנותן לי שעתיים של שקט.כן, יש הרבה יהודים, הרבה ישראלים והרבה ציונים שכלל לא יודעים שהם כאלו.אני מרגיש שעשיתי צעד גדול בהיותי מודע. מודע שאני יהודי, מודע שאני ישראלי ומודע שאני ציוני. באופן פרדוקסאלי, כל רגע של בלבול, התלבטות ושאלות ללא מענה רק מגבירים את המודעות הזו. |
תגובות אחרונות
-
דוט קום
בתגובה על יהודי ישראלי ציוני
-
רק s
בתגובה על חצי הכוס המלאה
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אכן להיות שם זו לא ה-תשובה. אבל גם להיות שם בלי לשאול את השאלות זה לא פתרון.
אחת ממטרות הכתיבה שלי היא להעלות את השאלות למודעות. תחושת הבטן שלי היא שרוב הציבור בישראל חי בתחושה יומיומית של כלוא, אך אם רק יעצור וישאל את עצמו את השאלות הללו, יגיע למסקנה שזה הבית, זו המדינה שלנו.
עצם המודעות אולי תעלה מעט את האחריות האישית של כל אחד וכמו אדם הרוצה לטפח את גינת הבית שהוא אוהב, יטפח כל אחד את סביבת החיים שלו.
זה אולי יגביר את תחושת הדחיה מכל אלו שמשמיצים, מלכלכים והופכים את החיים בארץ לכל כך קשים, מהפוליטיקאים שמילתם קלה ואחריותם נעלמה, מתקשורת מלאת אנרגיות רעות ומהפיכת כל תקלה למשבר דרמטי.
אם לדבר רעות על המדינה יצא מהבון-טון, אולי הכל ישתנה.
מישהו כבר אמר פעם שאנחנו לומדים כל ימי חיינו ובסוף מתים טיפשים...
כשהייתי בגיבוש ליחידה נבחרת, ממש בתחילת השירות הצבאי, נשאלתי
ע"י מספר קצינים בוועדת הקבלה, שאלה קשה:
האם אתה פטריוט?
נאלמתי דום. לא הייתה לי תשובה. התכוננתי לכל שאלה שבעולם, רק לא לזאת...
בסוף אמרתי להם: לא!
אמרתי: אני בסך הכול בן 18, יושב עוד בקן החם של הורים מפנקים, עד היום קיבלתי
דברים מהמדינה...
עכשיו הזמן לתת!
אז, לא! אני עדיין לא פטריוט!!!
הם הקשיבו לי בפנים מכורכמות..., ולא קיבלו אותי! חוצפה...
שמונה חודשים אחר-כך הגעתי שוב לאותה וועדת קבלה, ושוב חזרה השאלה
המטומטמת הזו...
עכשיו הייתי עם קצת יותר ניסיון ועם עוד יותר חוצפה וביטחון עצמי. הבטתי ב"לבן
שבעיניים שלהם" ועניתי:
אם זה מה שאתם רוצים לשמוע ממני, אז כן! אני פטריוט!
אבל זה לא מה שאתם צריכים לשמוע ממני...
זה שכנע אותם!
הרבה שנים אחרי זה, שאלתי מישהו שהמשיך ושירת שם עוד הרבה שנים אחרי
שהשתחררתי: האם עדיין שואלים את השאלה ה"היא"?
הוא צחק.
לא! הוא אמר..., שואלים שאלות עוד יותר מטומטמות! כך הוא המשיך ואמר...
.
.
אני לא שואל את עצמי: ציוני? ישראלי? יהודי?
מפני שעל כל שאלה ישנה עובדה או ראייה שיכולה להצביע בעד וגם נגד...
וכן ! יש הרבה "אבל", המון "אבל"...
אני כאן!
וגם זו אינה תשובה...