| הבוקר כשנכנסתי למעלית בבניין בו אני עובד, פגשתי אישה שעובדת במשרד לידי."עוד יום..." אני אומר, "פחות יום..." היא עונה."אני אופטימי" אני עונה "הרווחתי עוד יום שאני חי""אני ריאליסטית" היא משיבה "יש לי יום פחות לחיות".אז אולי זה כי היא מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אולי זה כי היא עובדת באותו משרד כבר 35 שנים ואולי זה בגלל שאני מרגיש בן 18 למרות שזה כמעט גילו של בני. גם אני מחשיב את עצמי ריאליסט. מי שטעה לחשוב לפי הפוסט הקודם שאני עסוק בחיפושי זהות ורוחניות טעה בכיוון. הראייה שלי (על פי הכרתי ושאיפתי) מעשית ומפוקחת ובדיוק בגלל זה אני אוהב להגדיר דברים כדי שאוכל אחר כך לשים אותם במקום שלהם ולהמשיך הלאה ולא להסתובב כל חיי במעגלים סביב אותן שאלות. הבעייה, שמי שזהותו מורכבת משלוש מילים לא ברורות, אין לו אלא לנסות ולפתור את התסבוכת. הבעייה מסתבכת כי כל פעם שאני מנסה להסתכל על אנשים שאמורים לחלוק עימי את הגדרת הזהות הזו אני מוצא את עצמי באותו בילבול שחתם את הפוסט ההוא. מי ישנסה להכיר את החברה הישראלית דרך התיקשורת שהיא מייצרת, מסקנתו הראשונה תהייה שישראל היא מקום נורא ומיד אחריה הוא יתמלא רחמים על האומללים החיים בה. כשחזרתי לארץ בשנת 2002 אחרי כ 8 שנים בחו"ל, דבר ראשון עשיתי מנוי (חודש חינם) לעיתון יומי. החודש נגמר אך העיתון המשיך לנחות בחצרי כל יום. מהר מאוד גילינו שאנחנו הבית היחיד בשכונה שמקבל עיתון. מחלק העיתונים אמר שהוא ממשיך להביא לנו את העיתון כי יש לו פחות מנויי בישוב (30 אלף תושבים) מחבילת עיתונים סטנדרטית שיוצאת מהדפוס, כך שיש לו עודף כל יום. אחרי חצי שנה עייפתי, הרגשתי שכל האנרגיות הרעות שאני מסרב להכניס לתחומי, פולשות לביתי דרך הנייר הממוחזר הזה, וביקשתי ממנו שימצא מקום אחר לזרוק את עודף העיתונים שלו. כל כך הרבה קורה בארץ, לטוב ולרע, אך נראה שרק הרע מוצא ביטוי בתקשורת האלקטרונית ממנה אני נזון היום. לפעמים אני מוצא את עצמי חושב, איך לעזאזל אני יוצא היום לפגישות והפיץ את טובת ישראל, הרי היא שונאת את עצמה כל כך. יש משהו פאטטי בישראלים הנזונים משנאת ישראל. כל אותם מקבלי פרסים על יצירות אומנות מלאות אמפטיה לפלסטינאים, כל אותם פוליטיקאים שמוכנים להגיד כל דבר בשביל עוד כיבוד או עוד דקה בתקשורת, כל אותם עיתונאים שלא בוחלים במילים איומות ובדרמטיזציה של זוטות כדי למכור עוד עיתון. אז אני מציע שכל אילו יעברו לגור לכמה שנים במקום אחר. זה לא חוכמה לצאת מתל אביב לברלין, לקבל פרס על סרט אנטי ישראלי ולחזור לשנקין מלא חשיבות עצמית. נראה אתכם יושבים בברלין ומציגים עבודות מלאות רחמים על תושבי גרמניה המזרחית לשעבר שקופאים מקור בחורף כי אין להם כסף לחימום. נראה אתכם גרים בבנקוק וזוכים בפרסים על עבודות מלאות אמפטיה לילדות שנמכרו על ידי הוריהן לזנות. אז אם אתם מתעקשים לגור בישראל, מדוע לא זכיתם בפרס על עבודה המביע את סבלם של ילדי שדרות?? נכון, כי זה לא בון-טון בעולם להתמלא אמפטיה ליהודים והראשונים שמבינים את זה הם היהודים. אני רואה גם סביבי, בקהילות, את אותה התנהגות אז אולי זה בעייה של יהודים ולא של ישראלים. ההתרפסות בפני הפריץ נתפשה בעיניי תמיד כהתנהגות גלותית. שנים הדרכתי טיולים בספרד והקטע ה"קלאסי" של לדבר על "תור הזהב" מעולם לא שכנע אותי. שירת תור הזהב של יהדות ספרד נראתה לי תמיד כחיקוי והתרפסות בפני השלטון המוסלמי. אפילו שיריי משתה ושיריי אהבה לנערים רכים נחרזו בעברית במשקלים שמתיימרים להיות מוסלמים קלאסיים (מה לעשות, אין בעברית הברה קצרה והברה ארוכה אז החיקוי יישאר תמיד חיקוי). אוי לנו שטקסטים רבים משירה זו מצאו דרכם לסידור התפילות. לאורך כל ההיסטוריה באירופה הדמות החזקה בקהילה היה אותו אחד שהצליח הכי טוב להתחנף לשליט וכולם חיפשו את תיווכו והדרכתו באיך להתחנף. תמיד, אבל תמיד זה נגמר רע. והכי רע זה נגמר כשקהילה שלמה ראתה בעצמה קודם כל גרמנית ואחר כך יהודית. לא רק קהילה זו נעלמה אלא רבות אחרות. אז אני לא אומר, חס וחלילה, שזה בגלל ההתחנפות. אני רק לא מבין איך עדיין לא הבננו שההתחנפות הזו לא עוזרת וברגע הנתון, אנחנו חוטפים כמו כל מיעוט נרדף כשתמיד החנפנים חוטפים ראשונים. אני שומע בקהילות בהן אני מסתובב, דיבורים שנראים כאילו מצוטטים מסרט דוקומנטרי על יהודי גרמניה בתחילת המאה ה20. ערבים שלמים אני יושב מצומרר וחושב איך אצליח, כשיגיע תורי לשאת את דבריי, להישאר הגיוני, שקט ושקול. פעם אחת נשברתי. זה היה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. המלחמה פרצה בסמוך לכניסתי לתפקיד. המשפחה עוד הייתה בארץ. במשך שלושה שבועות סבבתי בין המוסדות השונים של הקהילה בעיר בה אני גר. כל ערב שמעתי שוב ושוב למה מסוכן לנו להביע הזדהות פומבית עם ישראל. מה מסוכן לעשות ומה אסור לעשות. ערב אחד התכנסו באולם, שנמצא במרתף בית כנסת גדול, כל מדריכי תנועות הנוער. שוב חזרו אותם הדיבורים כשכדוגמא לסכנה הובא פיצוץ בנייה הקהילה בבואנוס איירס (קהילה שבזמן המלחמה לא חסכה מאמצים בהזדהות עם ישראל). נשברתי, קמתי והתחלתי לצעוק עליהם ושאלתי אם הבניין שמעלינו צריך לקבור אותנו תחתיו כדי שהם יתעוררו. אז בואו נעצם עיניים רגע, אמרתי, נדמיין את הבניין נופל, את המשפחות שלנו מקבלות את הבשורה, את הקבורה, השבעה וכותרות העיתונים. לא עזבתי אותם עד שכולם ישבו בעיניים עצומות, המשכתי באכזריות לתאר את אמא בוכה, אבא אומר קדיש וכו'עכשיו תפקחו עיניים ובואו נחסוך מאהובינו את כל הסבל הזה ונפעל כבר עכשיו. כן, אני יודע שבארץ משפחות רבות שלא צריכות תרגיל בדמיון מודרך, אילו החיים שלנו וזה מעייף אבל אין לנו ברירה. שותפים לשכנות טובה כנראה אין לנו ממש. לבוא בטענות את משה רבינו שטעה בניווט זה לא יעזור. לחיות עם הראש בתוך הכונכיה גם זה נהייה קלאוסטרופובי אחרי זמן קצר.אז אולי נשקיע חלק מהמאמץ היומי במקום בקיטורים בלראות את חצי הכוס המלאה. אמא שלי שגרה בעוטף עזה, מספרת לי בכל טלפון על פרח חדש שפרח, על הציפורים שבדשא ורק כשאני שואל בפעם השלישית היא מספרת לי על הקסם שהעיר אותה משנתה. היא בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה. |