לאדם, להבדיל מכל ברוא אחר ניתנה זכות הבכירה. אדם הוא היצור היחיד היכול להאט את צמיחתו. להאט, לא להפסיק לגמרי, אבל זה כבר לפוסט אחר.

אדם יכול לא להסכים לראות (לנבוט). הוא יכול להתעקש על גישותיו ימעכבות, במודע או שלא במודע. הוא יכול להחזיק את עינייו עצומות לרווחה בכח.

איך אני יודעת? הייתי שם, ברור...

וגם היום אני מבקרת שם מדי פעם שלא מרצוני המודע. אבל ברגע שאני מתעוררת אני נסה משם על נפשי....

תלמיד האמת לא יכול. הוא חייב, הוא לא לא יודע אחרת.

אני רואה את ההתפתחות הרוחנית בשלושה מחזורים של בחירה.

נגיד, ויש את מוכרת הדגים בשוק.

ויאללה מכם, אל תתחילו איתי בעניינה, כי לא בא לי להיכנס לזה.

מוכרת דגים וזהו.
אז מוכרת הדגים מוכרת דגים.

באה השוקה, גומרת הבסטה, חוזרת הביתה. ילדים, בעל, כביסות, בישולים, ניקיונות, "גריז" או משהו - ויאללה, עולה על יצועה. מחר יום חדש. יום שוק.
מוכרת הדגים לא שואלת שאלות וחיה כי ככה זה. כולם חיים חיים שהם לא פיקניק אז גם היא. פה ושם יש אירוע, פסח ראש השנה בעלה מביא לה תכשיט מתנה. כמו של השכנה, רק יקר יותר . סוחבים.

זהו השלב הראשון - אלה הם חיי חובה. חיים שלא מבחירה.

נגיד והתמזל מזלה והתעוררה בה הכרה מודעת. היא התחילה לשאול את עצמה שאלות.

כאן היא מגיעה לשלב השני - שלב הבחירה.

היא יכולה לבחור האם ללכת אחרי קולה הפנימי או להמשיך את חייה הישנים.
נניח והיא בוחרת להמשיך ולחקור את עצמה ואת עולמה ולהתמסר לחקירה הפנימית .

זהו השלב השלישי והאחרון.
כאן היא שוב מגיעה למצב של אין בחירה, אלא שכאן היא בחרה בשלב הזה בחירה מודעת.

היא בחרה להתמסר לדרך וללכת איתה עד הסוף ויהי מה. היא מרגישה ויודעת כי היא חייבת, כי זהו ייעודה. היא לא יכולה אחרת. והיא בוחרת בו. בייעוד. והייעוד הוא חובה לה, כמו למים וכמו לנבט.

אגב, ככל שאתה מתמסר ועומד בחובותיך הרוחניים להם התחייבת מבחירה - כך אתה זורם יותר ונעשה קליל יותר.

תודה לאל...

ותודה לכם על שחייבתם אותי לעלות את זה על הכתב...