ואז ראיתי אותו. אחרי שניה הוא ראה אותי. בתוך החושך הגדול -הואר עולמינו.

הוא נגע בידי, הביט בעיניי ודיבר אליי.

עברית הוא לא ידע. רק אנגלית וצרפתית. אז דברנו אנגלית.

בהתחלה זה היה מעיק. אחרי כמה שיחות איתו כבר התחלתי לחלום חצי בעברית, חצי באנגלית.

החלומות היו לצידו. הלילות החמים היו איתו.

והיינו שנינו מוזרים לכולם. אני לבנה. הוא שחור. מאי-שם.

אני הוניל שלו, הוא השוקולד שלי. והיה מתוק. לי ולו. והיה נעים. לי ולו. והייתה אהבה גדולה. לשנינו.

והלב שלו ביקש לאהוב אותי תמיד. וחלמנו על גן העדן הפרטי שלנו, אליו ניסע עוד מעט. ביחד.

ויום אחד הכל נגמר לי. לא יכולתי עוד להיות שם.

לא אמרתי לו דבר. חיכיתי. ברגע המתאים הכל ייאמר.

יומיים לאחר מכן הוא נעלם מחיי. מחייו. לא היה כאן יותר לעולם.

מזל שלא הוצאתי את אותן מילים מפי.

הוא נעלם וידע שהוא שלי.

לנצח.