זיכרונות יפים, זיכרונות עכורים, מתערבבים יחדיו לאן הם הולכים, מי ישאר מי מהם יפול, הזיכרון מהאהבה, או הזיכרון מהשאול. אנחנו נילחמים להישאר קדימה, אנחנו נסוגים לאחור, אך זה תלוי רק בנו... אם מנצחים, או מרכינים בהכנעה את הראש. אני מביט בצללים רואה אפלה, מכסה ארץ, נעלמת לי הנשמה. מתכנס בצד, דבוק חזק לפינה, מוגן מהצדדים, נישמתי חשופה. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח, הצללים איתי בלאט, לאט ניגמר הכוח. מתכופף בסער, הרוחות עזות, אני לא רוצה להשבר, מתכופף עוד ועוד. זיכרונות מתפוגגים, עכשיו רוצה להזדקף, יותר מידי שפוף כבר... אני אדם עייף. רוצה לשכוח, כבר לא יכול, לא רוצה להביט במראה, היא מולי כל היום. צלקת עמוקה, נישארה איתי לעולמים, אי- אפשר למחוק, זמנים קשים. הלוואי והייתי חלש ויכולתי להשבר, מי ייתן ולא היו זקוקים לי, לא הייתי בין החיים יותר. אלה לא חיים, חיים בזיכרונות, כל האהבות מתגמדות, לתוך חלום הבלהות. רוצה להתעורר, רוצה להבין שזה רק חלום של סיוטים, אבל בבוקר, הסיוט תמיד אמיתי. עומד במקומי, מי שמבין רחוק, מי שיכול אולי להביא מזור לנפשי, לעולם לא יבוא. שוב לבד, אני והמחשבות, הסיוטים חוזרים בסערה, בעצם מעולם גם לא הלכו. © כל הזכויות שמורות דביר שושן |