וואו, חזק מאוד!

אכן הקבלה נאה בין ירידה למוות ובין התעסקות בעבר ונבירה בפצע.

כמו משאית שמתחפרת בחול עמוק ועמוק וצריך לחלצה משם ע''י עלייה.

או כמו במחזה של סמואל בקט " מחכים לגודו"- עצם זה שנולדנו קבעה את תכונתנו להיות בני תמותה, אי לכך ובהתאם לזאת, כדאי וראוי לנצל כל רגע בחיינו- בעצם נוכחות בחיינו- כאן ועכשו

אברי,

קראתי על מות אביך ואף שמעתי אותך מציין זאת ברדיו. הצטערתי.  היה בו משהו עדין ושברירי כזה.  כך אני זוכרת אותו. אין לי משהו חכם להגיד על עניין המוות חוץ מזה שהוא מעסיק אותי מדי יום.  טיפוס מורבידי.

בכל מקרה, חשבתי שאולי יעניין אותך לעיין בבלוג החדש שליwww.ima2add.com. 

עדינה

היי אברי..שוב אני...

רוצה לחדד לך קו חשיבתי...

עולם המתים..זהו עולמנו הנוכחי...

עולם החיים..בו אביך מתהלך חופשי...

"השארות הנפש"..הינה נצחית...

למרות שמבחינתנו לא נשמעת מציאותית...

הנפש משוחררת מהגוף הכולא אותה ועולה לנו ביוקר...

"מודה אני"..מברכים אנו מידיי בוקר...

כי הנשמה בהיווצרה הינה חופשית...

ללא כל סיגוף או תענית...

אברי..בטוחה אני שאביך ז"ל בעולם האמת...

מביט בך..כן..גם כעת...

מעורר בך את התהיות...

מטריד בך את השאלות...

על מה בעצם באנו הלום...

ואיך זה שנלקחנו פתאום...

מי מחליט כמה ואיך...

מי ינצל..ועל מה אברך...

הבילבול הוביל אותך לעולם הרוח...

ההבנה..נותנת בך את הכוח...

כי בלעדי האמונה..אנו ריקים מתוכן...

להסתכל במראה בעצמנו להתבונן...

פנימה לתוך נשמתנו...

חזק לנבור בפנימיותינו...

ולהאמין באל שברא אותנו...(=

 

 

"אין זה אומר שלא היו ואין גם עכשיו בעולם אנשים מובחרים שניתנה להם הזכות לחיות מסלולי חיים רבים. המדע המודרני יודע כה מעט על תהליכי ההזדקנות, כך שאין לפסול על הסף את ההנחה, שמא התמותה אינה אלא תוצאה של חינוך בלתי נכון"

תנחומים עם חיבוק.

 

תנחומיי

 

אברי

הייתי בירידה 

נזכרתי בך 

חשבתי אולי הגבת לי

לא הגבת

עכשיו הירידה תלולה

 

 

היי,

כיוון שציינת את העובדה שתמו ימי האבל ורצונך למשוך למעלה, לא אביע תנחומים.

 

אני הגעתי מכיוון אחר. באה לציין שהרעיון של אי-התקרבנות בהחלט חייב להאיר דרכנו.

 

ובאתי עוד

כדי לומר- כי לא יכולה להחשות אם כבר נכנסתי הנה, אל בלוגך - שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה את עשייתך הטלוויזיונית.

אתה מאיר את המסך בתוכנית שמשקפת הוקרת הידע, אהבת האדם, נתינה ועזרה-

וכל זה נעשה מתוך שנינות, אמפאתיה, הפגנת ידע, שימוש בעברית מצויינת.

וחשוב לא פחות- ההגשה בצניעות ובקצב נכון!

 

 

תודה!

 מורה הזן שכבעל ערש דווי. תלמידיו המתינו למילת חוכמה אחרונה בטרם ימות.גחן אליו אחד התלמידים ושאל אותו בלחש למשמעות החיים. אמר לו המורה בקול חלוש,"החיים הם מים זורמים".לחש התלמיד את התשובה לזה שלידו, וזה לחש לזה שלידו.וכך הלאה עד האחרון, הצעיר שבהם. לא הבין הצעיר, ושאל בלחש,"מה פירוש, החיים הם מים זורמים?" שמע זאת חברו ושאל גם הוא את זה שלצדו",מה פירוש "החיים הם מים זורמים"? וכך הלאה עד התלמיד הראשון. שאל זה את המורה בלחש," מורי, מה פירוש "החיים הם מים זורמים?"חשב המורה לרגע ולחש,"טוב, החיים הם לא מים זורמים".ומת.  

  איש בא אל סנגאי וסיפר לו כי מאס בחייו. השיב לו סנגאי בשיר קיוקה (שיר סאטירי)    

אם הגיעה שעתך למות

ואתה מת- טובאם הגיעה שעתך למותואינך מתמה טוב!

בתור אחד שאוהב נדנדות

ירידה זה כייף   מה נסגר איתך ? 

תנחומיי.

 I came back 2 give U the little thing I can give

star from the sky

 

 

 

צטט: סיסי הנסיכה 2008-04-26 18:32:15

Sending U my  condolences  4 your Daddy

Wish U to come true all dreams

 

הבעיה עם מוות שזה כל כך סופי.

תנחומיי הכנים.

 

המוות כמובן לא סופי לכל מי שמאמין שמה שבפנים ממשיך להתגלגל הלאה, בגיל 34 עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לאמונה הזאת, זה גם לא יקרה לי, זה חזק ממני.

גן עדן? קשה לי להאמין שמשהו טוב כל כך מחכה לרגע כל כך קשה ועצוב. 

את ראשון אהוביי איבדתי בגיל 17, עם הזמן זה לא הפך להיות יותר קל, זה הפך להיות יותר סופי.

למדתי שאם ימות איתי כל פעם משהו, לא יישאר ממני הרבה. למדתי לקבל את המוות כחלק מהחיים. 

באבל הראשון אי שם ביל 17 גזרתי מאיזה עיתון כתבה על אמא שקולה שאמרה שהבעיה עם מוות היא ששום מטוס או כלי תחבורה בעולם לא יביאו אותך למקום המצאו של היקר לך שמת.

אבל הלו? הזכרון שלי זה חללית, אני מצאתי את הדרך שלי לברוח ולהשאר קרובה. 

נהיה פה עד שנסיים, כל עוד נהיה פה... זה תלוי בנו מה נעשה עם הכל מסביב.

 

שיהיה קיץ נעים כמו שמברכים הדתיים, נעימה לי הברכה

ושמחות, הרבה שמחות.

 

לאחר פטירתו של חותנו של הרבי מלובאביץ , הדגיש הרבי  שהדרך הטובה ביותר להספיד את המתים היא לאפשר למעשיהם הטובים לדבר בעד עצמם .

 

מעשיו הטובים מדברים גם מדברים ואתה הוא ההוכחה לכך .

 

משתתפת בצערך ,

 

יעל

Sending U my  condolences  4 your Daddy

Wish U to come true all dreams

 

יש קשר בין העולמות

ואפשר דרך הלב להמשיך לקיים

 

במסע הגבריות האב,הנער,הגבר

מה עכשיו יש?

אצלנו נוהגים לומר לאדם ומשפחה שמת לה אב  "תנחמו מין השמים"

  מאחל לך רק עליות

אתך בכאבך.

 

נורמן קזינס אמר פעם ש"הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא מה שאנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו בחיים..."

 

עד שקראתי את הפוסט שלך, הייתי בטוח שהוא התכוון רק אליי. עכשיו אני יודע שהוא התכוון גם אליך.

 

אלה הם החיים...בין שקיעה לזריחה....החוכמה היא לנצל את השעות שביניהן.

 

צטט: אבריג 2008-03-29 23:00:45

תודה לכל המשתתפים בצערי. מכל הלב.

אין לי שום כוונה לשהות במקום של הצער והאבל. תמו ימי השבעה, החיים ממשיכים, עזים וחזקים יותר מאי פעם. 

 

אברי מקסים.

הגיוני שברגע ששיתפת את כולם ממקום צערך ואבלך הגדול - אנשים הגיבו ועטפו אותך.

אבל למרות שאתה כבר המשכת הלאה - כנראה שכל עוד הבלוג שלך קיים כאן - הוא ימשיך להשפיע בחיים של אנשים אחרים ויצופו עוד תגובות של השתתפות בצערך.

אין כפתור שלוחצים עליו ואז מפסיקה האמפטיה מאנשים.

שרון.

צר לי על אבא שלך אברי.

 

צטט: אבריג 2008-03-29 23:00:45

תודה לכל המשתתפים בצערי. מכל הלב.

אין לי שום כוונה לשהות במקום של הצער והאבל. תמו ימי השבעה, החיים ממשיכים, עזים וחזקים יותר מאי פעם. 

 

אברי יקירי,

אתה בנאדם מקסים,

מחבקת, תומכת ומחזקת.

 

 

מוות הוא אכן חלק מהחיים, ובאותו זמן זהו משפט שסותר את עצמו.

איך מוות יכול להיות חלק מההיפך הגמור שלו, מעצם היותו סופם של החיים.

אבל, יש גם סוג מוות אחר עליו אתה דיברת.

זהו המוות "הקטן" שקורה לכל אחד ואחד מאיתנו ברמות שונות. 

הרגשת הריק הזו שנופלת עלינו כשמשהו משמעותי "רע" קורה, זהו המוות הקטן.

(ישנו עוד פירוש למושג הזה...אבל לא ניכנס לזה כרגע :))

מוות היא מילה שמתארת שינוי. ירידה היא לשם לימוד ופיתוח המודעות.

זאת הדרך לניתוח עצמי שיעזור למצוא את הדרך בחזרה למעלה.

אין שום רע בירידה כל עוד לא מתבוססים בה, וזה הדבר הכי קל לעשות.

מה שיכול לעודד ולדחוף יחד עם החקירה העצמית היא הידיעה שאחרי ירידה

יכולה לבוא רק עליה.

לפעמים זאת תהיה עלייה של 50 קומות, איטית ומיגעת ולפעמים נמצא את המעלית. 

בסופו של דבר, התהליך ומה שמחכה בסופה של העלייה שווה את המאמץ.

 

   

עוד לא התנסתי במוות (בחיים אלו). מספרים עליו סיפורים יפים.

ה"ירידה" וה"עליה" מזכירים לי עמידה מול דלת מסתובבת, עם התלבטות: האם אבחר עכשיו להכנס בשערי גן עדן או בשעריו של הגיהנום? 

אשריך שיש לך בחירה.

חג שמח.

 

לי תמיד המוות נראה כלכך זוהר..

אבל זה רק בגלל שיש לי איתו רומן לוהט.

אברי,

רבים וטובים הלכו מאיתנו בשנה האחרונה. לפעמים הדעת מתחילה לנדוד לאמירות לפיהן מישהו כנראה נערך למסיבה מטורפת שם.....

כנראה זה עניין של גיל, או אולי הורות ודאגה, אבל כן - המחשבות נודדות (אולי יתר על המידה) ל"מה יהיה אם", "מה יהיה כש..."

והדופק עולה, והחשש מגיע, ובינתיים אנחנו כאן, ורצוי להישלף מאותן מחשבות בכל הכוח ולחזור למציאות של כאן ועכשיו, למצות אותה, להנות ולחפש את הטוב, גם אם נראה שמועט הוא ודל ביומיום שמסביבנו.

 

כי זמן המחשבות ההן, והאם והכיצד, יבוא בעיתו ולא בידינו תיזמונו.

 

חזק ואמץ ותישאר איתנו עוד הרבה!

 

דודי

אני כלכך שונא קלישאות אבל

משתתף בצערך ,

אבי נפטר ב 23/6/2007

או אז הרגשתי כה הוא חסר

רון .

מדברי ימימה-

"הדגש לא להיעצר ולא להחמיר את הירידה. הדגש השני, לזכור שהעלייה היא המטרה. יש לנו את רעיון הזמן ונצרף את הזמן לעלייה. ובכל יום אתה יכול לעלות,

אם אתמול לא עלית יש לך את היום ואם שעה לא עלית יש לך את השעה הבאה ואם רגע לא עלית יש לך את הרגע הבא."

ומי כמוך מבין זאת, שבחיים יש התרחשיות שונות , איננו שולטים בכולן.

השאלה היא - כמה זמן ואיזה משקל אנחנו נותנים להתרחשות. ובזה אנו כן שולטים.

ירידה היא חלק מהחיים ככל דבר אחר

זה נכון שאתה מבין את זה, אבל עד כמה מבין את זה?

והאם מסוגל להשאר מהותי גם בירידתך,

או ששם כל המסכות נופלות ונשאר רק אתה ומה באמת תיקנת?

 

היי אברי צער לי לישמוע על אבא ז"ל,

אבל אגיד לך שאני שמחה שאתה עדיין כאן איתנו ,

אני רוצה להגיד לך כשאבא שלי ז"ל ניפטר הלך לעולם הבא ,הרגשתי שחלק ממני מת גם,

אני עדיין הייתי באבל של אחי ז"ל שניפטר רק כמה שבועות ליפניי אבא ז"ל,כשהוא הלך בגיל כול כך צעיר פתאום ,כעסתי על בורא העולם ,לא ישנתי ולא אכלתי נהייתי חולה ואז אבא ז"ל הלך לעולמו ממחלת הסרטן הקשה אחריי כמה שבועות,אני נישברתי עוד יותר, ניכנסתי לדיכאון

עמוק,הרגשתי רקנות ,עד שיום אחד אחי ז"ל באה אליי ואמר למה את עצובה הריי ידעת שאני אלך לעולמי יום אחד כמו כולם הולכים בוף עוזבים , אבל הנשמה שלי עדיין חי אני לא מת ב100% ,כמו שאומרים שכשבן אדם ניפטר הלך לעולמו זה באמת ככה, אני בעולם שמעבר, גם אבא אמר, תחיי את החיים ,ואז קמתי חשבתי חודש על מה שקרה,ונעלם חצי מהדיכאון,אה היה לי קשה ללכת לקבר של אבא ז"ל ,רק אחריי 12 שנה הלכתי לקרר,ומהיום אני משדלת ללכת כמה שיותר במיוחד שאני שאני בדיכי,ושל אחי ז"ל אני עדיין לא הלכתי כי זה קשה הוא קבור כאן בארץ,הוא היה צעיר גיל 14 ,שהלך לעולםה3 ,אברי אביך ז"ל עדיין נימצא איתך

והוא משגיח עיך מהעולם ה2, אנחנו בעולם ה2, ההעולם ה1 זה שאנחנו בעובר בבטן של אמא, אחרי שנולדים זה עולם מס2 אחרי שהולכים זה עולם מס 3, ואים אתה מאמין בגילגול אז יש עולם מס4 ,אברי תהיה חזק אוהבת אותך,חן 

קצת באיחור אולי אבל בכל זאת...תנחומי הכנים על מות אביך.

 

"כשאני מרגיש ירידה, ומרגיש שמתמסר לה מתוך תודעת קורבנות, תודעת לא ראוי, לזכור את הירידה לקבר. זה אותו דבר. אני קובר את כוח חיותי במו ידיי, ומכסה ברגבי אשמה, ריצוי, התנייה. אני יכול לקום לתחיה, עדיין. יש לי מתנה. איך יש לי העוז לא להשתמש בה, לא לתת אותה הלאה ?"

גדולה.

היי אברי ,
שמעתי על מות אביך , ולא אשתמש במשפט הנדוש השנוא עלי : "שלא תדע עוד צער" מכיוון ששום צער כבר לא יכול להתעצם מהצער שכבר ישנו .

בהוקרה ממני ,

 

 

תנחומי.

היה מוזר לקרוא מה שכתבת.

כאילו יכולתי לכתוב זאת בעצמי...

אולי כולנו עוברים את אותו מסלול של התבוננות

כשאנחנו חווים אובדן.

זה משהו שאנחנו צריכים כדי להבין את החלק הזה של החיים.

אין לנו דרך אחרת, אלא להתנסות באובדן.

ואני בטוחה שתמצא את הדרך שלך לעלות בחזרה, במוקדם או במאוחר.

כל אחד בקצב שלו.

חזק ואמץ.

שלומית

אברי יקירה

לא ידעתי על מות אביך וצר לי כל כך עליו.

מהו הכח הזה שלך, איני יכולה לומר. אני יודעת

שהוא קיים אצלך.

הדס

בנוסף

אתה אדם מדהים

דון חואן

אמר שתודעת המוות היא המורה הכי טוב איך לנצל את החיים

הי אברי,

משתתפת בצערך על מות אביך, שמחה כי ניצלת מתאונה ובשל כך קיבלת את החיים במתנה בפעם השניה.

 

החיים מלאי ירידות ועליות וטוב לו לאדם לרדת מידי פעם מטה בכדי להעריך את מה שיש לו כשהוא מצליח לטפס שוב מעלה.

 

אותן ירידות וביחוד אותן עליות, הן אלו שהופכות אותנו למי שאנחנו.

 

שיהיה בהצלחה עם הכוחות המחודשים שציינת שיש לך....

הי אברי

מבקש לחזק אותך

אוהב אותך

סיני

שלא תדע צער יותר

אמן

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

וכמי שמחפש כבר שישה שבועות

לחזור לחיים

אחרי אותו רגע בוא סיים אותם אבי

אני מאחל לך, וקצת לעצמי,

למצוא את המסלול ולאתר את הנתיב.

ממה שכתבת, אתה לגמרי בכיוון.

 

תנחומי ופעם הבאה שניפגש ... חיבוק.

מיכל אחת מקסימה לימדה אותי שחיבוקים מחזקים

תראה כמה אוהבים אותך.

בזכות הלב הענק והחומל שלך שנקרא אברי.

בדרך למעלה בטח תפגוש אותי, אוספת את השברים,

אבל עולה הכי גבוה.

כי קיבלנו מתנה נדירה.

ואנחנו עדיין כאן.

ביי.

שרון.

 

אברי היקר

משתתפת בצערך  על מות אביך היקר .

 תמיד אובדן זה דבר כואב וזה חלק מתהליך הפרידה וההחלמה .

 בתור אחת שאבדה את אמא בגיל 18

ולפני שאמי נפטרה היא חוותה את כל מה שהיא רואה בצד השני

החלטתי לחקור את כל הנושא

היום אני יודעת שהנשמה היא נצחית אנרגיה שמלווה את האוהבים שלה כל רגע ללא הפסקה

לאחר שבמשך 12 שנה קיבלתי סימנים כאלו ואחרים שאימי איתי עדיין לא האמנתי

עד שקרה מקרא שלא יכולתי להתעלם יותר ובהנתי , גילתי וראיתי את אימי

במימיד האסטרלי. והיום אני רואה וחיה איתה כל יום .

אז תזכור שאביך שינה צורה והוא נמצא איתכם יושב כרגע איתכם בבית

נפרד מכם בדיוק כמו שאתם ממנו עם הרבה אהבה אך עם רוגע

יאיר לכם את הדרך וישמור עלכים מלמעלה

 אם רק תאשפר תרגיש אך הנשמה שלו נוגעת בך , תרגיש מין תחושת ליטוף מאוד עדינה בדיוק איפה שהיה נוהג ללטף אותך שהיית ילד

אז הרבה כוח ואהבה

ותיהיה חזק

 משתתפת בצערך

הילה

נהנתי לקרוא, קראתי 3 פעמים..כנראה שהייתי זקוקה לקריאה זו...לי יש אב, אבל הוא...לא ממש בחיים, לא שלנו הילדים, הוא בחייו של עצמו אי שם בתיאלנד...חי - מת עבורנו

כל מה שאמרו החברים , ...אין טעם לצטט, ועכשיו אקרא שוב,

נהנתי, תודה.

"המוות הוא חלק מהחיים", כך אומרים תמיד "כולם", אבל צריך להוסיף: "המוות הוא חלק מהחיים - של החיים". מחייהם של המתים הוא כבר לא חלק. הוא גולל הרובץ עליהם, גודע אותם, לעתים באיבם. החיים נשארים מאחור וממשיכים בחיים, עד המוות הבא שיהא חלק מחייהם. אפשר לראות את זה באותה ירידה עליה אתה מדבר - כי נשמע שאין דבר פסימי יתר מן זה, אבל אפשרגם לראות את זה בעלייה - לשים דגש על ה"ממשיכים בחיים".

 

כמי שאיבדה את אביה כשהיתה בת 22 (וואו, 8 שנים עוברות מהר), מבינה מאוד  לליבך, וגאה בך על שבחרת להמשיך את החיים. זה לא כל כך פשוט, לא כולם בוחרים כך. והנה, במקרה או שלא, הלילה חלמתי על אבא שלי. הגעגוע הציף, הדמעה זלגה ואני מאושרת, מאושרת שיש לי את היכולת לזכור, לא להדחיק, לזכור תמיד, לשאת אותו עמי בתוך לבי, ולהמשיך הלאה. יודעת ורואה שגם אתה עושה זאת - ומצדיעה.

 

והיזהר בכבישים, זה ג'ונגל שם בחוץ... 

סיפור סיני מתוך "קולות האדמה".[הופמן]

אישתו של צואנג טסה מתה והוא היה שר ורוקד.

שאל אתו חברו הטוב ,במקום לקונן על אישתך, אם ילדך, אתה שר ורוקד?

"אתה טועה.האם אתה חושב שליבי לא נע בקירבי מייד לאחר מותה?

אז הירהרתי על הראשית וראיתי את ההתחלה כשעוד לא היו בא החיים.

לא רק החיים לא היו בה גם הגוף לא היה,לא רק הגוף לא היה,גם הנשמה לא היתה.

במיסתרי התוהו- ובהו השתנה משהו והיתה הנשמה.בהשתנות הנשמה היה הגוף.

בהשתנות הגוף היו החיים.והנה עתה שוב השתנות,והיא חוזרת אל המוות.

הרי זה כמהלכן של ארבע העונות-אביב,קיץ,סתיו,וחורף.

אילו הלכתי בעיקבותיה כשאני בוכה ומיבב,הרי לא הייתי מבין את הגורל. על כן חדלתי."

 

 

משתתפת בצערך ושלא תדע עוד צער

תנחומי אברי יקירי

אני עצמי איבדתי את אבי לפני 5 שנים

אתה איש חזק ובעל פסון שקשה למצוא בימיינו

חזק ואמץ אברי

הי אברי.

האמת שאין באמת דרך אמיתית לנחם אדם, כי רק הוא מבין את תוכן ועומק מהותו ואת אשר בליבו.

המוות הוא חלק מעובדת חיים, עובדה חיצונית. ופרדה מאדם אהוב, שלא מבחירה

זהו משהו פנימי, ולא משנה גיל הנפטר, ולא הנסיבות. כי הפרידה היא פרידה,

ונותר בעצם רק הדיאלוג הפנימי, שלך עם עצמך.

אני מאמינה כי הירידה היא כחלק בלתי נפרד מתהליך הלימדה והתיקון הפנימי שלנו,

כי בעצם ההבנה והמפגש עם עצמך נותנת לנו את היכולת לצמוח, ולהוסיף לתוכן מהותנו הפנימית עיקר ועוד עיקר.

המשך להיות פשוט אתה,

שלך,

מיכל 

שלום אברי,

הארועים שאנו חווים בחיים עוזרים לנו לקבל פרופורציה.

להבין שכולנו בשר ודם, שמעפר הגענו ואליו נשוב.

השוק שאנו חווים בארועים ומשברים מלמדים אותנו כמה כוחות יש לנו,

ומה עוד לא הספקנו לעשות- ושאנחנו שוכחים להגיד לאנשים הקרובים לנו

כמה אנחנו אוהבים אותם...כי אנחנו במירוץ החיים.

עושה רושם שאתה לא נותן לחיים לעבור לידך...

הארועים שאתה חווה מסייעים לך להעריך את כל מה שהתברכת בו...והתברכת.

 

רויטל

 

שמעתי פעם אישה חכמה (ביירון קייטי) אומרת שהמוות הוא לא אמיתי, כי אותם אנשים אהובים שהמשיכו הלאה ושינו צורה, נשארים בליבנו ובמחשבתנו כל הזמן.

כל שנותר לנו הוא לשמור את המחשבה האוהבת, השמחה והמאושרת ביותר שיש לנו עליהם, לצרף לכך רגש עצום של אהבה וחיוך, ולדעת שהם כאן איתנו תמיד!

 

רק עכשיו ראיתי ונשאבתי..

צר לי על מות אביך. אני מכירה את התחושה..

הירידות ורגעי השקיעה בחיינו הם המאפשרים לנו את הרגשת ההתעלות כאשר מתרחשות העליות.

אם אין ירידות- אין גם עליות.

יש לי הרבה להוסיף ואעשה זאת מאוחר יותר. אני לא מרשה לעצמי עכשיו .

מאחלת לך שתרגיש יותר ויותר עליות!

באהבה רבה

טיבה

אתה בהחלט מעביר אותה הלאה....

מתנה,עלייה לצורך ירידה-ירידה לצורך עלייה.

אל דאגה!

ותודה.

אברי,

שום דבר שנון, מבריק או מיוחד יש לי להגיד,

למעט העובדה שגרמת לי לחשוב, לחשוב, ולהמשיך להעמיק ולחשוב

על כל משפט בפוסט.

תנחומיי העמוקים.  

תנחומים,

כוח.

ומוסיפה לך "כוכב" שיאיר

שולחת לך חיבוק אמיתי

מתוך ידיעה שהחיים ממשיכים הלאה גם כשמאבדים את היקר מכל...

יעלי

ה''עולם הבא'' והחיים שלאחר המוות הם עקרונות יסוד באמונה היהודית.

כבר בסיפור בריאת האדם מעידה התורה על קיום הנשמה ונצחיותה. התורה אומרת:
''וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים.'' (בראשית ב:ז)
 

 

יש לי הרבה מה לומר לך על כך, בנתיים אנא גש לקישור הרשום

ותקרא ברוגע ותקדיש כמה דקות מזמנך להבנה והעמקה בעניין.

 

 

http://www.hidabroot.org/site/ARDetile.asp?id=7700&Catogory=16&SubID=7279

"אין השמחה ממתנת לאדם" יש להשתדל ולהנות מכל רגע שמח, להכיר בו ככזה,לשהות בו  ממש. החיים מלאים ברגעים כאלה גם. 

 

 

 

אברי , ראית כמה אנשים אוהבים אותך??                                                                      אתה איש יקר להרבה אנשים

 ואני אומרת,

בר מזל אתה, איש עשיר.

עשיר בחברים, עשיר באהבה

ועשיר כמובן בחכמת חיים

חריפות המחשבה

וחוש הומור.

אלוהים נתן לך במתנה

כל כך הרבה דברים טובים.

הוא נותן , אבל גם לוקח.

אנחנו צריכים להיות צנועים

לדעת לתת ולקבל

לא לנו ההחלטה

מה יהיה ולמי.

אני רק יודעת

שחשוב כל כך

לקום בבוקר

ולחייך לעצמך במראה

ולאמר..אשרי שקמתי

ויש לי את היכולת

להתעורר כל בוקר מחדש.

שיהיו לך הכי הרבה ימים טובים.

באהבה רבה ,דברת

 

אברי  היקר  תנוחם  משמיים  אביך  אומנם  עלה  למעלה  כי  הוא  סיים  את  תפקידו  אבל  הוא  נולד  מחדש  בעולמות  העליונים  זכותו  תגן  עלך  אמן  ואמן  יישר  כח  ואל  תישכח  שהוא  כל  הזמן  שומר  עלך  מלמעלה  חזק  ואמץ  נעימות

איתך- בצערך!

חייבת להגיב לתוכן- כאחת שמתקשרת עם ה"מעֶבר"

כשאדם הולך לעולמו- הכלי שלו-דהיינו הגוף הוא הניטמן ואיננו לנו.הוא היורד מטה אל האדמה-

נישמתו ? עולה למעלה .

יודעת בוודאות מלאה שהנשמה קיימת ומתקיימת.

רואה ושומעת .

שמחה לדעת כל פעם מחדש-עד כמה החוזק האנרגטי והאור שמפיצים.

אני לא יודעת אם זה ינחם אותך- כי כל אובדן קשה-אבל הוא "לא ירד למטה "...הוא סיים את תפקידו במקום הזה שאנחנו קוראים לו "עולם" ועבר למקום גבוה יותר-

ושמחה לך כי ניצלת מתאונה- קיבלת את המשך החיים שלך -ובטוח שלא סתם----ואולי קיבלת ההתראה שהחיים שלנו מאוד קצרים-ואולי זה הסימן שצריך לקחת כל רגע בהווה-לחיות אותו במלואו כי העתיד אינו צפוי.

שולחת לך את כל הכוח שבעולם-תהיה חזק איש- יש לך עוד הרבה מה לתת!!

הי אברי, מול המוות, עד כמה ששמתי לב במהלך חיי,עדיף להציב את האהבה במקום את

הדבקות בחיים. כי לדבקות בחיים יש מעין ריח של פחד,של מאמץ. בעוד שהאהבה מחבבת עליך את מהלכי החיים על כל רבגוניותם ואתה מוצא עצמך נע בתוכם מתוך קבלה שלמה.

יש בזה בלי סוף מתיקות ונחמה ללב.

דרכו של הטבע

 ----------------

בעיניים כחולות

כבריכה בתולה

בחיוך של ילד

ללא ילדות

בחיבוק של ילד

חיבוק של שלד

אמרת

"זו דרכו של הטבע

זקנים

חולים

מתים

זו דרכו של הטבע".

ככה.

בלי דימוי אחד מרגיע לרפואה.

 

אברי.

שתחוזק.שתנוחם.הרפואה כבר תגיע.היא כבר בדרך....איה.

אתה כותב באופן רגיש ,אהבתי זאת

הפחד מהמות מיותר

לחיות את החיים כפי שהם

הסבל מגיע מהציפיות שכוזבות

אז חייה את הרגע הזה

ויהיה קל יותר לנוע

באהבה על מה שאתה תורם לסביבה

חזק ואמץ

כוכב לך

 אברי, קודם כל, מכל הלב, השתתפות בצערך. קטונתי מלמצוא מילים של נחמה, אבל נראה שאתה (והאנשים הטובים שמגיבים כאן), מצליח להגיע אליהן בעצמך. אני בדרך כלל נמנעת מתגובות וירטואליות, אבל משפט הפתיחה שלך, על תאונת הדרכים שניצלת ממנה, ניער אותי על הבוקר, זרק אותי לחוויה דומה של חבר מאוד קרוב, וחוויה טיפה פחות דומה, שלי. למרות הנסיבות, ואולי גם בגללן, אני מודה לך על זה."החיים ממשיכים, עזים וחזקים יותר מאי פעם". לא הייתי מצליחה לנסח את זה יותר טוב. גם לא הייתי מנסה.

תנוחם מן השמיים.

 

ומה שיפה ומזוכך אצלך, שאתה נאה דורש ונאה מקיים.

אתה אחד האנשים הכי חיים שפגשתי מעודי.

 

 

עצוב - משתתפת בצערך

 

ומנסיון - למרות הרוחניקיות - ברגע שאתה נותן הסברים ופרשנויות - אתה מאבד את התחושות הטבעיות בעקבות המוות. לא צריך לספק הסברים - צריך לעשות מה שמרגישים - ואם מרגיש לך כרגע לבכות, לצרוח, לקלל, לקטר - תעשה זאת!

 

אהבתי מאד כיצד קבלת מציאות,

משתתפת בצערך,

שלא תדע צער יותר.

לאבריג

 

מן השמים תנוחמו !

 

 אומרים שלמוות אין גיל והכאב הוא חד כתער ,בעיקר זה קורה ,כשהכל נדם ,ואתה לבד וכל ההמולה מתפזרת רק אז מתחיל האבל האמיתי והאסימון נופל בתוך תוכינו  פתאם אנו מבינים את משמעות הזמן של מה הספקנו לעשות ומה יוותר כחלל ריק לנצח.

 

 ליפני כחודש וחצי איבדתי חבר קרוב והפצע בתוכי עדיין מדמם ( עוזי כהן יהי זיכרו ברוך) ועל כך כתבתי מספר מילים בפוסט לזיכרו .

אתה מוזמן לבקר בו .

 

שמעון

 

 

 

כן , נכון מוות זה כואב וכאילו סופי לגמרי.  אז, זהו מי שחשוב נחשב ואהוב  חי גם

הרבה אחרי (וכמעט לנצח) כשמדובר באנשים שאהבו אותו ביותר ובאמת..

גם אבי נפטר באמת ראה פוסט   http://cafe.themarker.com/view.php?t=370485

בכל מקרה החיים הם על חוט השערה והכי חשוב לעשות  את אשר אתה עושה,  מתוך אהבה פנימית כזאת.  זה חמקמק ... אבל, מתקיים אם מרפים באמת.   קשה להסביר.

חיבוקים  נשיקות לך מכאן . 

ואיפה הצעקה?

הי אברי,

אני יתומה מאב שנים רבות. אני יודעת איך זה להרגיש את הפצע בבשר החי, להרגיש איך הוא מדמם לו, את הכאב הפיזי ממש שבאובדן.

את הבלבול שבא בעקבות זאת. וכן, את חוסר הנחמה, כי אין באמת נחמה. יש חלל בלב, בחיים, ביומיום, בבוקר, בערב, עם המשפחה ובלעדיה.

הפצע לא מתאחה אבל מוצאים איך לתת לו את המקום המתאים. אחרי שנפרדים, כי זה לא קל להיפרד מאהובי נפשנו. ועד שלומדים לשחרר, ולתת לנשמת האהוב ללכת לדרכה.

אני רוצה להציע לאפשר להיות במקום של הכאב. כי יש לו את המקום שלו, ולאו דוקא צריך להיות חי באופן מלא באבל. מותר להרגיש קצת מת בעצמך. כי עד שמגלים מחדש את כוח החיים זה לוקח זמן. זמן האבל. כי שנפרדים ממי שמת יש בנו משהו שמת לו בעצמו.

זה לא אומר שמוותרים על החיים, זה אומר שנותנים מקום לפרידה ולאהבה.

ואם מרגישים שיורדים נמוך, ומגרדים את הריצפה עם היגון, אפשר אח"כ להמשיך הלאה.

משתתפת בצערך על מות אביך.

עצוב לי לקרוא מה שכתבת

רגילה לצחוק, להומור, לשמחת החיים שבך.

 

מצטטת את דודו בוסי

היהודי הלך לנוח

תהה מנוחתו עדן

 

צטט: דורלקס 2008-03-30 16:57:42

גם אני ניצלתי שבוע שעבר מתאונת דרכים,ניכנס בי אופנוע היישר למרכז הגוף והעיף אותי על המידרכה. מסביבי  שיברי זכוכיות,קופסאות אוכל עפו לכל עבר  וכל מי שראה חשב שאסון נורא קרה .אך למזלי התקבלה החלטה  שתהיה הפעם  רק אזהרה וכאות זיכרון  כמה סימנים כחולים ופציעות מדממות בבירכיים ובבטן ועם צריבה עמוקה בתודעה ,שהחיים הם רק של אותו רגע ואין לצפות את הרגע הבא . ומי אמר שהחיים הם ליניאריים ושיש שני כיוונים בלבד למעלה ולמטה?מה עם מעגליות כמו עונות השנה?ואיך נדע להעריך את החיים אם לא נכיר את המוות ?ובלי כל קשר לכל זה אני  שולחת לך המון חיבה ואהבה בעלייה.

החיים קיימים רק כשאנחנו חיים

אין כל דרך אחרת

מלבד לחיותם

ואז המוות הופך להיות חלק מאותם חיים

כי בלעדיו בעצם

אין החיים יכולים להתקיים.

וכמו שאושו אומר

תחילת החיים בשאיפה(בכי התינוק הנולד)

סוף החיים בנשיפת האויר האחרון

ולכן הנשימה שלנו הינה תהליך בלתי פוסק של חיים ומוות

בכל רגע ורגע

וזה בעצם מה שמאפיין אדם חי

היכולת למות לחיות כל פעם מחדש

היכולת לקום לתחיה בכל פעם מחדש

ובחרת בחיים בכל רגע ורגע

שלך

מירב סבר

אברי,

מאמצת בחום את הדרך שלך להשרדות,

 

 

שלא תדע עוד צער

אבריג

לא קשור ימימה ולא כלום...

מן השמיים תנוחם!!!

 

צטט: דורלקס 2008-03-30 16:57:42

גם אני ניצלתי שבוע שעבר מתאונת דרכים,ניכנס בי אופנוע היישר למרכז הגוף והעיף אותי על המידרכה.  כמסביבי הכל התרסק שברי זכוכית של פנס,קופסאות אוכל שעפו לכל עבר ,וכל מי שראה חשב שאסון נורא קרה,אך למזלי אלוהים באותו רגע קבע שתהיה זו רק אזהרה עם תוספת של סימנים כחולים ופציעות מדממות בבירכיים ובבטן ועם צריבה עמוקה בתודעה שהחיים הם רק של אותו הרגע ,ואין לצפות את הרגע הבא.ושהזמן קצר והמלאכה רבה ושאם הייתי מתה זאת לא הייתה אבדה כל כך גדולה .ובתקופה כזאת רגישה של אובדן ופרידה,אני שולחת לך המון אהבה וחיבה,ומייחלת שתהייה לך מפה עליית מדרגה.

 

החיים קשים והמתים רכים? שמא המתים קשים יותר?

קראתי ציטוטים פילוסופיים יפים כאן וכמובן חשבתי להוסיף הציטוט הפשוט והנפלא של ג'ון לנון

"החיים זה מה שקורה לך, בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים".

Life is what happens to you while you're busy making other plans - "Beautiful Boy"
תיהנה ממה שיש ולא ממה שאין ותחייך. דע אברי, כשאתה מחייך אחרים צוחקים.

תמיד אהבתיך ותמיד אוהב.

אביב

גם אני ניצלתי שבוע שעבר מתאונת דרכים,ניכנס בי אופנוע היישר למרכז הגוף והעיף אותי על המידרכה.למזלי הכל התרסק מסביבי,קופסאות אוכל עפו לכל עבר וכל מי שראה חשב שאסון נורא קרה,אך למזלי אלוהים קבע שתהיה זו רק אזהרה עם תוספת של סימנים כחולים ופציעות מדממות בבירכיים ובבטן ועם צריבה חזקה בתודעה שהחיים הם רק של אותו רגע ,ואין לצפות את הרגע הבא ,ושהזמן קצר והמלאכה רבה ושאם הייתי מתה זאת לא הייתה אבדה כל כך גדולה .ובתקופה כזאת רגישה וקשה אני שולחת לך המון אהבה ומייחלת שתהייה מפה רק עלייה והתפקחות(ברך השם זה לא חסר לך).

אורפאוס ירד למטה וגם

חזר.

זאת פריביליגיה חד פעמית.

רונה.

משתתפת בצערך

 

וידוע שהפרידה קשה היא ובמיוחד מהורה

 

שלא תדע יותר צער

אברי

כשאבי נפטר מישהו אמר במותו ציווה לך את החיים, נורא התעצבנתי, שהוא היה חי חייתי הרבה יותר טוב.(וזה לא משנה שהוא מת מוות ראשוני הרבה הרבה לפני הסופי)

 

הכאב הוא גדול ונכון צריך להמשיך לחיות , יש שבוחרים בצל לתקופה ויש שלא,

 

צריך לאסוף כוחות לחייך גם עם קשה בהתחלה,  כי אז מתחילים לחייך גם מבפנים

שלא תדע עוד צער.

אורליטה

 

 

קבל את תנחומי, אברי.

מאחלת לך שיהיה לך תמיד כח לנצל את המיטב בחיים.

 

עד שנעשיתי אמא לא חששתי מהמוות כמו שאני חוששת ממנו עכשיו. יש, באמת באמת, בשביל מה - ומי - לחיות.

 

החיים שלנו כל כך שברירים ... שאין לנו אלא לחיות אותם.

 

 

תנחומי.

אברי

המוות הוא חלק ממעגל החיים שלנו.

מוות של מישהו קרוב הוא כואב, מצער, אבל לא מפסיק את החיים שלנו.

לפעמים הוא אף מעלה אותנו משום שהוא מכניס לפרופורציות מתאימות הרבה מצבים שאנו נתקלים בהם ביום יום.

בעיקר לראות ולחוות בצורה חיובית את מה שיש לנו ולא את מה שאין.

 

 

אברי, 

המוות הוא קונטור החיים , מקיפם  ומדגישם.

אתה בהחלט מוסיף להם צבע. גם בצערך.

מצטערת לשמוע על אביך. חיבוק, גלי. 

 

אברי,

אנחמך במשפט המקובל אצלינו האשכנזים:

"המקום ינחמך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים

ולא תוסיף לדאבה עוד" .

כשאתה נפרד מאביך נפער חור שחור גדול.

אתה עלול להשאב לתוכו, אם לא תעסוק מיד

בפעולות של מילוט משם.

פעולות של הנצחה, פעולות ומעשים כמו שהוא היה עושה,

ואוהב שיעשו בניו וממשיכי דרכו הנן דרך נכונה וטובה להתגבר על

האובדן והכאב. 

אברי,

יש אנשים שמתים, עוד במהלך החיים.

 אתה יודע למצות את החיים ולפעול למענם.

 

יפה כתבת.

 

שי

תודה איש חכם.

 

תנחומי.

 

מילותיך מלאות בעוצמה פנימית.

גם כשהעוצמה נסדקת, אתה יודע לאסוף את החלקים ולומר תודה,

לחיים...

 

ירידות ועליות הן חלק בלתי נפרד מחיינו. 

לעיתים בסוף הירידה... מחכה מתנה.

את ערך המתנה מעריכים כשמתחילים לעלות...

משתתף בצערך.

מוות מזכיר לנו את היות גופנו זמני. תו לא.

אל לנו לשים את המוות כיעד להגיע אליו או לחמוק ממנו. 

יעדיך צריכים תמיד להיות נרחבים יותר ולא להתחשב כלל במגבלותיו של הגוף.

אבל אתה כבר יודע זאת. 

קשה לי שמדברים על מוות בחיים אבל זה הלקח שלנו עד שלא נבין שגם מוות זה עינייןשל תודעה תודה ששיתפת אותנו בהרגשותיך.

 

שמחה שבחרת בלהיות ולא לחדול

אביך ימשיך ללוות אותך בכל מעשה ידך

 

יישר כח

צטט: אבריג 2008-03-29 23:00:45

תודה לכל המשתתפים בצערי. מכל הלב.

אין לי שום כוונה לשהות במקום של הצער והאבל. תמו ימי השבעה, החיים ממשיכים, עזים וחזקים יותר מאי פעם. 

 

משתתפת בצערך אברי.

 

צטט: אבריג 2008-03-29 23:00:45

תודה לכל המשתתפים בצערי. מכל הלב.

אין לי שום כוונה לשהות במקום של הצער והאבל. תמו ימי השבעה, החיים ממשיכים, עזים וחזקים יותר מאי פעם. 

ההחלטה שלך טובה , רק תזכור שלא סתם נקבעו זמנים , כמו חודש ושנה , וזה כיוון שגם לתאי הזכרון שלנו לוקח זמן מסויים להירגע . תרשה לעצמך את מה שהנשמה שלך צריכה , גם לעצמך אתה צריך לדאוג .

שלא תדע עוד צער .

אברי,
כמ הכוח ועוצמה יש במסר שלך, גם כאן בין פולי הקפה.חושב שדברים מדבריך צריכים להילמד בהרבה מאוד מקומות/צמתים בחיי אדם.
חזק ואמץ.
ליאור

כל כך אמיתי ומרגש

יוכי

המקום ינחם אותך בשאר ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.

נחמה אמיתית אין לנו לתת לאנשים אבלים וכואבים. אנחנו משתדלים לדבר איתם דברי נחמה ונועם, אבל אחד הדברים הטובים שבאדם הוא הזמן והשכחה, עם היינו צריכים לחיות עם כל כאב מבלי לשכוח חיינו היו קשים מנשוא. אבלות, שכול הוא דבר קשה מאוד בפרט אם אנחנו קרובים לנפטר. הזמן השכחה מרפאות את הפצע שלא תמיד הוא מגליד אבל הוא לפחות מכסה שלא יכאב.

משתתפת בצערך על מות אביך...

החיים לוקחים אותנו מידי פעם לצומתי החלטה - אם "להתפנק בירידה" או לאסוף כוחות ולנצל את המתנה, מתנת החיים.

הבחירה לא תמיד קלה, וכמו שכבר אמרו כאן, ובחרת בחיים....

היי אברי,

 

אמרו פעם חכמי ים המלח שמקור כל הקשיים הוא הצפייה בחיים במשקפי שחור-ולבן.

 

הגיע הזמן להבין שיש יותר אפור משחור ולבן.

 

אותם חכמי ים המלח נמצאים איתנו גם היום (מי אמר שפעם שווה רק פעם)

 

אז.....שלא יעבדו עליך.....

 

אוהד ברדה

מהמקום שממנו אפשר עוד לרדת (בעזרת קידוח 29 צול טיטניום מגולבן).

ישוב נווה זוהר, ים המלח - ישוב קהילתי עם חוף פרטי (140 מגרשים עם 280 חלונות לים!{לפחות})

www.neve-zohar.co.il 

תודה לכל המשתתפים בצערי. מכל הלב.

אין לי שום כוונה לשהות במקום של הצער והאבל. תמו ימי השבעה, החיים ממשיכים, עזים וחזקים יותר מאי פעם. 

"ובחרת בחיים" ......כתבה לך מישהי לפניי.

חיבוק של השתתפות בצער.

 

הפתיחה של הפוסט, קצת מכניסה לשוק, אתה יודע...

אבל, לא יכולתי שלא לחשוב שיש משהו בכוכבים...

שהרי גם אני כתבתי על מוות שמגיע ונוגע... 

משתתף בכאבך.. יפה ואמיתי.

אברי, אני משתתפת בצערך על מות אביך. גם לי חסר אבי ואני מזדהה עם דבריך על הבחירה בחיים ובעליות (ואת הכאבים והעצבות - כך אצלי- לנתב לכתיבה או דברים יצירתיים אחרים). שולחת לך כוחות. תמר

אברי יקר!

עימך אנוכי בצרה

לכל זמן ועת: זמן להתאבל וזמן לקום מן האבל .

שנה וחצי אחרי מות אבי , אני יכולה לאמר שיש חיים אחרי המוות, לאלו שנשארים.

 

אל תפחד מן הירידה, היא חיונית, טבעית ומלמדת. 

המי שמדחיק את האבל סופו שיחזור לנקודת המוצא.

תראה כמה אנשים כאן מחבקים אותך, חיבוק מנשמה אל נשמה

הנה ציטוט -מחבק מכתבי רבי נחמן מברסלב:

”כשרוצים לצאת ולעלות מדרגה לדרגה, צריך שתהיה לו ירידה קודם העלייה, כי הירידה היא תכלית העלייה... ומזה יכול כל אדם להבין, כמה הוא צריך להתחזק בעבודת  השם, ולא ייפול לעולם בדעתו מכל הנפילות והירידות שבעולם. כי אם יתחזק ויתאמץ לבלי הסתכל על זה בשום אופן שבעולם,אפילו אם יעבור עליו מה, אז יזכה לבסוף שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות, כי הירידה היא תכלית העלייה. ויש בזה לדבר הרבה,  כי כל אחד שנפל למקום שנפל, נדמה לו שעליו אינם נאמרים דברים אלה, רק לגדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא.  אבל באמת תדע ותאמין, כי כל הדברים האלה נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים כי השם יתברך טוב לכל תמיד".

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" (תהילים)

שתמצא כוחות גם בימים קשים אלו, יום יבוא ותראה איך יתהפך האבל למורה-פרטי לעלייה.

חתולה באבל

"אל תקרא לאדם מאושר עד יום מותו", (סולון על קרזוס מלך לודיה)

שלא תדע עוד צער.

אברי יקר,  אני  ככ  מצטער.  פעם  סיפרת  לי  עליו  ואמרת  "איש אציל..."

אברי,משתתפת בצעריך... שלא תדע עוד צער,

לא פשוט, מאוד מורכב הנושא הזה,

זוכרת פעם את שלומי שאמר: שעושה למתים הקרובים

שלנו נחת לראות אותנו משלימים וממשיכים הלאה...,

 

בס"ד

 

אברי,

 

זו הפעם הראשונה בה אני מגיב לפוסט שכתבת. כאדם מאמין אין לי ספק כי יש קשר בין היותי אדם נכה בין העובדה שדווקא נושא החיים בכתיבה ראשונה זו.

 

אם חיי היו תלויים אך ורק בשיקול דעתם של הרופאים סביר שכיום הייתי בין המתים שאפילו קבר אין להם. הרופאים לא נתנו לי חמצן בעת שנולדתי משום שחשבו שחייו של ילוד במשקל קילו ארבע מאות הם חסרי היגיון (אתה ואחרים מוזמנים לקרוא את הפוסט שכתבתי - "באתי חושך לגרש")

 

זכור, עליות וירידות הם מהוות החיים, שהרי גם הלב הפועם מעיד על חיותו באמצעות העליה והירידה שלו. לב מת הוא לב סטאטי שכאב אין בו.

 

שבוע טוב,

 

אברהם רואש

מנהיגות הנכים בנתניה

אברי ההתייחסות למוות ולעולם שמעבר

יפה כתבת למעשה האדם כאן עלי ארץ הוא למעשה כלום הכל מתגמד כאשר רואים שמכניסים את האדם הנפתר עלי קבר ומה עז איפה שואלים אנו היינו אנו מה עשה בחייו היהדות האורתודוכסית מתייסת גם לגוף ולנשמה יותר הנשמה היהודת יוצאת נקודת הנחה שכל הנשמות הן חלק אלוקה ממעל ואדם שנפתר פיסית הוא נפתר כן אך נשמתו מחד 

גיסא ממשיכה הלאה הרי כולנו כאן למלא ייעוד תפקיד זה התייחסות האורתודכסית ואחרי שאדם נפתר הוא משיך את מסע הלאה לשלב הבא לתקן וזאת למעשה מילת המפתח תיקון העצמי  ואיך אדם יודע מהו צריך לתקן בדיוק איפה שקשה לו שם הוא צריך לתקן וגם ימימה לימדה בזמנו שהכח נתינה הוא כח גדול ועם אנו יודעים בתת מודע או בהכרה מלאה שהיום הזה יגיע אנו צריכים לחשוב למעשה מה אנו עושים עם חיינו איך אנו מתייחסים לסביבתנו הרחוקה והקרובה .עד כאן מבחינה פילוסופית עכשיו מבחינה אנושית בוודאי שהמוות פוגע המילה היא לא נכונה אך בכל זאת רק עז אנו מסתכלים סביבנו ושואלים אלה הם חיינו? העיסוק במוות מה לפניו ומה לאחריו הוא טבעי השאלה מה אנו עושים איתו תראה אברהם אדם נפתר מכריו חבריו באים ללוויה מינימום מקסימום עוד באים לכמה ייארצייטים ומה הלאה הרי מצווה על המת להשתכח מן הלב ,בסופו של עניין אדם שהוא הולך למות הוא למעשה לבד עם עצמו ידוע הסיפור הווערט שהיה יהודי שהיה צריך ללכת מכאן כלומר הגיע זמנו בא לילדיו ואמר להם הצילו אותי מן המות אמרו לו מקסימום אנו מוכנים לבוא ללוות אותך בדרכך האחרונה אתה בוודאי לא מצפה שנמות במקומך בא לרכב שלו יגואר מודל החדיש אמר לו הרכב מקסימום אני מכון לקחת אותך עד הקבר מה נשאר חשב חשב ובסוף פנה לכספו לצדקה לנתינה שנתן למעשים הטובים והמצוות שלו אמר לו כספו וכו' על דאגה אתה תלך לבית עולמך ואנו נבוא אחרייך ונעיד ונצילך ממדינה של גיהנם מה המוסר השכל המוסר ההשכל הוא לעשות טוב לזלות וחסד כי בסופו ל עניין אנו מתים לבד לא הילדים ימותו חלילה במבקומנו ולא כלום אך הנתינה שלנו היא שתעיד והיא זו שתישאר כי הרי עם עזרת ליהודי הפעילות הזאת הפעולה הזאת תישאר תמיד מי יודע אולי שעזרת לילד יתום לעתיד לבוא בזכות אותה עזרה אותו יתום תינתן לו ההזדמנות להצליח בזכות מה ובזכות אותה נתינה שעשית

ולבסוף שוב הרשה נא לי לשלוח לך נטפי תנחומים מי יתן מכאן ולהבא חשבנא טבא

 

עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן.

 

היהודי הלך לנוח.

תהה מנוחתו עדן.

 

ממרומי גילי הבנתי, רק מנסיוני האישי: שמבחינות רבות

המשמעות כעומק הירידה כך גם גובה העלייה. היא לרוב נכונה ועובדת. 

אפשר לכתוב על זה גליונות אבל לא אלאה

לצניעות דעתי כדאי לזכור:

בזמן ירידה - אנחנו שוכחים לפעמים איך זה להיות בעלייה, עם זה באה ההשלמה והסלמה והתקרבנות וכו',

ובעת עלייה - שוכחים שיכולה לבוא גם ירידה, ואז לא זוכרים מאיפה באנו, וזה פתח לאם כל חטאת, חוסר הצניעות ותופעותיה.

 

צר לי על מות אביך, מזדהה ומשתתפת בצערך.

בעקבות הקריאה חשבתי על מוות של הורה

תוך כדי הצער העמוק והאבל - הוא מעמיד אותנו גם מול המראה של "הבא בתור", מעכשיו זה אני, אין מי ש"יגן עלי עוד" (מבחינה "שושלתית") מפני ההתמודדות שאאלץ לעמוד בפניו, פעם, כרגע לא חשוב מתי.

התחושה היא של "מוות עצמי". וכל מה שנותר לי לאחל לך שלא תדע עוד צער.

 

אהבתי את הביטוי "כוכב לעצמי"

וחשבתי על כך שאם נעמוד עם עצמנו מול "מראת האמת" (כמו של האמא החורגת של סינדרלה, "ראי ראי, היש...") ונהיה מדי פעם הקהל יחידי של עצמנו, כולל השופטים המאיימים שהם אנחנו, נעמוד עירום ועריה וחפים מכל כסות, מסכה ומניפולציה, לא על מנת להרגיע את המוסר העצמי, אלא להעמיד אותי מול מערכת הערכים שאני מכיר בהם ומאמין -  והתוצאה האמיתית תהיה מחיאות כפיים עצמיות (לצד ביקורות בונות כמובן) - עשינו את שלנו.

אני מקווה שאתה בטוב, ועוד תהיה

שבוע טוב ומחוייך

עידית

קודם כל משתתפת בצערך.

בדרך כלל נהוג לומר, וזה גם מה שעולה מהפוסט שלך להבנתי, שמכל ירידה אנחנו למדים, גדלים ומתפתחים. כמובן בתנאי שאנחנו מנסים ללמוד מהטעויות ולהבין מדוע הגענו למצב של ירידה. קשה לי לומר שזה המצב כאשר מדובר בקרוב שנפטר. הזכרון צורב. אבל זו כנראה המכה היחידה שיש בחיים ממנה לא נשתחרר לעולם. אולי בעצם ניתן ללמוד מהמוות עד כמה החיים מקודשים ויפים ומדוע כדאי באמת לנצל כל רגע בהם ולא לבזבז אותו על הבלים.

 

------------

 אושרה גיא

הכנסה נוספת

http://cwinwin.com

מגהץ הקמטים הקטן בעולם

http://cwinwin.com/galvanic

אברי, החלטתי שאתה נחמד.

כמובן תנחומיי.

אברי האביב כבר פה פסח בדרך מה הדכאון הזה...

צא מהר מהבור.

זמן טוב לדבר על המוות, בחיים.

 

פעם לפני שנים, דברת באיזה מקום על ההתמודדות עם הפחד לאבד ילד.

איני זוכרת אם הייתי כבר אמא, אבל הדברים השפיעו.

איני זוכרת גם את הניסוח שלך, זוכרת את מה ששמעתי אני ממנו.

זוכרת שדיברת על להנות בכל יום שאתה עם הילדה שלך. דיברת על זה שהמוות עלול להפתיע.  צריך לדעת את זה ולהתכונן לו. חלק מהמודעות זה פשוט לחיות את הילד שלך ואת קסמו כמה שאפשר. לשמוח על כל חוויה בידיעה שלמה שמחר זה יכול להגמר.

משתתפת בצערך.

 יפה כתבת,חומר למחשבה.

 ונזכרתי:

 פעם קראתי באיזה מקום שבא בימים 1 אמר,

 שלו יכול היה לחיות את חייו שוב,

 היה לוקח אותם ביתר עוז ומנצל יותר הזדמנויות לחוות את חייו.

 

 

משפט שאני מאד אוהבת שאמר סופוקלס

 

מוות אינו הגדולה ברעות. רע ממנו הרצון למות בלי יכולת לכך.

 

 

משתתפת בצערך, אברי ושמחה מאד שאתה בסדר.

 

 

החיים והמוות שזורים יחד אצלי. גם היהדות מתייחסת אל המוות כחלק מהחיים כמו שהחיים הם חלק מהמוות. משתתפת בצערך על מות אביך. מאמינה שיש לך את הזיכרונות להתחזק ולצמוח עוד מהם. זאת תקופה לא קלה בשום גיל שאנחנו נמצאים בו לאבד הורה. לצערי זה חלק מהחיים שצריך ללמוד לחיות איתו. מאחלת לך שתשמיך לגדול ולצמוח ותשמור על עצמך בלי תאונות.

 

צטט: אבריג 2008-03-29 18:23:42

 

צטט: עפה ברוח 2008-03-29 18:18:19

"כאשר בשלהי ימיהם יביטו מרבית האנשים לאחור, יגלו כי חייהם עברו עליהם כביכול בינתיים. הם יופתעו להיווכח כי הדבר שהניחו לו לחמוק מבין ידיהם, בלא הנאה, היה חייהם וכך מי שהלך שולל אחר התקווה, מחולל ישר אל זרועות המוות."

- ארתור שופנהאואר

יפה אמר שופנהאואר. התקווה היא הסוכן הכפול של תודעת הבינתיים, המאפשרת לנו לחלוף דרך כל חיינו בלי להיות בהם לרגע.

 מאידך האלכימאי אמר:

"תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו, ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו, כי כל רגע של החיפוש הוא רגע של פגישה עם אלוהים ועם הנצח.\"

ואני מאוד מאמינה בזה...

תאונת דרכים זה מפחיד, מקווה ששלומך טוב.

וכנראה זאת הסיבה שהשבוע לא נשמע קולך ברדיו.

 

 

צטט: יהודית מליק-שירן 2008-03-29 18:18:33

עד לשורות שאצטט עוד מעט, מחשבותיך דכאוניות מאוד.

"כשאני מרגיש ירידה, ומרגיש שמתמסר לה מתוך תודעת קורבנות, תודעת לא ראוי, לזכור את הירידה לקבר. זה אותו דבר. אני קובר את כוח חיותי במו ידיי, ומכסה ברגבי אשמה, ריצוי, התנייה. אני יכול לקום לתחיה, עדיין. יש לי מתנה. איך יש לי העוז לא להשתמש בה, לא לתת אותה הלאה ? " אלה שורות של מתנה לקוראי הפוסט. יש תקוה לקחת את המחשבות הדכאוניות ,לפתוח את חלונות הלב ולגרש אותם החוצה. קודמתי כתבה ובחרת בחיים. ואני כותבת לך שהתחלת בחושך ויצאת אל האור.

לאבד את אחד מההורים זה קשה מאוד, צר לי על מות אביך. תנחומיי

מזמן לא נהנתי לקרוא פוסט !!!

כתוב בסוף ספר דניאל : " התבררו , יתלבנו , ויצרפו רבים "

הכל טוב , גם העליה , גם פני הים , גם העליה וגם הירידה .

עד 120 , חלקי 3 = 40 לכל אחד מהאבות .

דניאל בגוב האריות הוא גור  ויוסף בבור ועוד בור אחד באור .

 

שבוע טוב וחודש טוב לך . שא ברכה . ש=כתר המלך א=אברי :-)

 

צטט: עפה ברוח 2008-03-29 18:18:19

"כאשר בשלהי ימיהם יביטו מרבית האנשים לאחור, יגלו כי חייהם עברו עליהם כביכול בינתיים. הם יופתעו להיווכח כי הדבר שהניחו לו לחמוק מבין ידיהם, בלא הנאה, היה חייהם וכך מי שהלך שולל אחר התקווה, מחולל ישר אל זרועות המוות."

- ארתור שופנהאואר

יפה אמר שופנהאואר. התקווה היא הסוכן הכפול של תודעת הבינתיים, המאפשרת לנו לחלוף דרך כל חיינו בלי להיות בהם לרגע.

 

לזכרו של אביך.

עד לשורות שאצטט עוד מעט, מחשבותיך דכאוניות מאוד.

"כשאני מרגיש ירידה, ומרגיש שמתמסר לה מתוך תודעת קורבנות, תודעת לא ראוי, לזכור את הירידה לקבר. זה אותו דבר. אני קובר את כוח חיותי במו ידיי, ומכסה ברגבי אשמה, ריצוי, התנייה. אני יכול לקום לתחיה, עדיין. יש לי מתנה. איך יש לי העוז לא להשתמש בה, לא לתת אותה הלאה ? " אלה שורות של מתנה לקוראי הפוסט. יש תקוה לקחת את המחשבות הדכאוניות ,לפתוח את חלונות הלב ולגרש אותם החוצה. קודמתי כתבה ובחרת בחיים. ואני כותבת לך שהתחלת בחושך ויצאת אל האור.

היי אברי.

צר לי על מות אביך

אני שמחה שניצלת

כתלמיד של ימימה אתה בוודאי יודע

שהמוות הוא עליה ולא ירידה

כשהנשמה משתחררת מהגשמי ועולה לגבהים.

אה, עוד משהו: "ובחרת בחיים" זה גם ציווי ולא רק בגדר המלצת העורך.

תנחומיי.

 

מרגש מה שכתבת.