היא רצה למקום המפגש הקבוע שלהם, ממתינה לו בעודה מהמהמת לעצמה שיר. אין לה שעון, אבל היא יודעת שיגיע בעוד דקות ספורות. חסרת מנוחה, היא מקפצת על רגל אחת, מסתחררת במקומה, חוזרת לשבת. הנה הוא מגיע, היא רואה אותו מרחוק. מתכננת את הפגישה - בכל פעם אחרת. אומדת את המרחק ביניהם. האם הוא כבר רואה אותה? האם ראה את הבעת פניה? אוהבת את הליכתו, גמלונית משהו, כי הוא גבוה כל כך. כשהוא במרחק שנראה לה מתאים, היא מתחילה לפסוע לעברו. תחילה לאט. צעדיה מדודים. שלא תיראה נרגשת מדי. כשהמרחק מתקצר, היא מגבירה את קצב הליכתה. האם הוא קורא את מחשבותיה? היא מחייכת קלות, לבה פועם במהירות. עכשיו תויו ברורים יותר, הוא מחייך אליה. נותרו עוד מטרים ספורים. היא מאיצה כעת, עוברת לריצה מהירה. הוא ממשיך ללכת, מחייך. כעת נותרו עוד שני צעדים, היא מרחפת אותם, מזנקת אל בין זרועותיו. שם מקומה. |