"נו, את מפחדת?" שאלה אותי שילה, שותפתי לטיול.

"אני, מה פתאום? קצת התקף חרדה, מה קרה?" צחקנו.

כמה דקות אחרי זה עמדתי עם הרצועות של המצנח, עומדת על פי התהום, מחכה לרוח המתאימה. כשהיא הגיעה התחלתי לרוץ ולא הפסקתי, גם כשכבר הייתי באוויר.

רצתי למעלה, רצתי גבוה, רצתי וצחקתי, רצתי וצווחתי, רצתי ובכיתי. עצמתי עיניים ופתחתי אותן לעולם של שמיים כחולים ופסגות של הרים, ציפורים ואדמה רחוקה מתחתיי. הייתי גבוה והודיתי לעולם על שהוא שם ושאני בו.

נחתתי על ערימה של חרא. צחקתי. שילה רצה אליי בשמחה ונפגשנו בחיבוק דרמטי כאילו לא ראינו זו את זו שנתיים. איזה כיף. 

שבועיים אחר כך הטעם נעלם במקצת. רציתי הביתה. אבל הבית שלי שינה צורתו ונהיה לי מעורפל ואמורפי, שם ולא שם. לא ידעתי למה אני מתגעגעת. ובכל זאת המשכתי. כבר לא היתה לי ברירה. התחלתי להתעייף.

גם כשנדמה היה שחזרתי הביתה, בעצם עוד הייתי עליו, על הגשר, חולמת על בית, משרכת דרכי. שילה כבר חזרה הביתה ואני נותרתי לבדי. קשרי החבל שבגשר החלו להתרופף ולעיתים הרגשתי שעוד מעט ואפול לתהום. היו רגעים שנפלתי שדודה על הקרשים והבטתי מעבר לחרכיהם אל הנהר השחור למטה, מפתה אותי להיבלע בו. לפעמים אנשים בדרך עזרו לי לקום. לפעמים אזרתי כוחות והתרוממתי לבד. לקראת סוף הגשר איבדתי כמעט את כל כוחותי. תרמיל נעוריי על גבי היה כבד מנשוא והבדידות אכלה אותי. לא רציתי לדבר עם נפש חיה. קשרים התרופפו וחלקם אבדו לנצח.  

"יקירתי, אני מפחדת."

בכיתי לעצמי.