| את יודעת מה אהובה? לעתים, אני מתעייפת. לעתים, קשה לי הדרך. לעתים, גם למג"ד הכי קשוח בגולני מתחשק להניח את כל הפק"ל המזדיין הזה, שהוא סוחב עליו כל יום, כדי שיראו כמה הוא גבר וכמה הכּל קטן עליו, בצד ולצעוק מול כל הפלוגה, קיבינימאט, נשברתי. לבכות עצמו למוות, עם כל הגודל שלו, עם כל הרזומה, הוותק, הדרגות והקול הסמכותי ושימות העולם. אני יודעת שאמרתי לך שלא. שאף פעם. אבל היום לרגע. עייפתי לי בצד של איזו דרך. ישבתי בצד, לנוח לרגע, ולא מצאתי בי את הכּח לקום. לא היום. חיפשתי את הצחוק המתגלגל ההוא, מאמש. אותו צחוק שסיפרתי לך עליו, זוכרת? אבל כשלא מקשיבים אי-אפשר לשמוע. גם לא צחוק מתגלגל. חיפשתי גם איזה אתמול אחד שייתן כּח, או מחר. משלא מצאתי, אפילו חיפשתי יד מזדמנת... סתם יד, כל יד. היום, בצד אחד, של דרך אחת, הייתי לגמרי לבד ולא הצלחתי לקום. או אז תביטי בי, במבט המחבק ההוא שלך, שואלת כבר את השאלה הבאה, בלי מילים. כי בין שתינו, למילים מזמן אין משמעות. כשפוגעים...ממשיכים הלאה. אמרתי לך אמש ועכשיו, מה קרה? תשאלי. אשתוק. לא אליך. אלי. המשפט הזה קשה לי יותר מכולם אולי ואת...את יודעת. מעולם לא הזקתי לאיש. בטח לא במתכוון. כשפגעתי, תמיד מצאתי את הכּח לבוא ולהגיש את הסליחה הראויה. ידעתי גם לקבלה משזו הגיעה לי. זה לא קל לבקש סליחה. לא קל גם לסלוח. לא להיפגע זה הכי קשה. אני אוהבת אותך, תאמרי בלי לומר. אני יודעת, לא אצטרך לענות. "נפגעתי". "המשיכי הלאה". כמה הייתי צריכה לשמוע את זה. לא ממני הפעם. ממך. "והכי חשוב..." תִשתהי עוד רגע, בטרם לכתךְ "אמונה?" אשאל "אמונה" תאמרי בלי שאלה "מה תִרצי לשמוע אפרת שלי?" "את ה'תמיד' של אתמול" תאמרי את שידעתי ולא אוכל לתִתוֹ לָךְ, לא היום. "תבואי שוב מחר" אומר. "ומחר מה?" "יום חדש, כך הבטיחו" המילים הונחו באהבה גדולה לכל מי שמחבק ואוהב אותי כאן, במילים וגם בלי, למי שרק קורא, רק מהנהן, מי שבוחר להגיב מי שבוחר שלא, בכלל, לכל מי שנמצא כאן, במקום הפרטי שלי. יגידו מה שיגידו, הציניקנים הגדולים, את החום שלכם, האמיתי, אני מרגישה, גם מעבר למסך הזה. למילים יש ערך, אף אחד לא ישכנע אותי אחרת. גם לחברות מהסוג הזה יש ערך. גם לאנשים. בעיקר לאנשים. אם הייתי חושבת ולו לרגע, שמשהו בכל החום הזה, האנשים האלה, איננו אמיתי, לא הייתי נשארת כאן ולו לרגע נוסף. אוהבת אתכם. |