לא נשמע מרהיב ביותר, נכון?

אז צדקתם. אבל אני מספיק משועממת כדי לכתוב את הפוסט הראשון שלי, וכנראה לא מספיק לחוצת בית בשביל לא לעשות כרגע הפסקה קלה, אבל אני חייבת אותה.

אני מבטיחה לכם שלא כל הלילות שלי משעממים כמו היום. למען האמת, לפני שעתיים לא היה לי כל כך משעמם כאשר נאלצתי להילחם פה על מכשירים (דבר שקורא די הרבה בזמן האחרון, והתחלתי את הפרויקט הזה רק לפני שבועיים). ובשביל מה? כדי שאני אוכל לעבוד כמו שצריך ולא אצטרך להישאר כאן עד 12 בצהריים (מה שקורה די הרבה). הגעתי לכאן ב20:00 וגם אז נאלצתי להתחנן פה בפני אנשים כדי שאני אוכל להתחיל לעבוד. 

סוף סוף התחלתי. הזמן עובר, איכשהו, ואת נכנסת לעניינים. את מרוכזת. עושה את שלך. מקווה שלא יהיו שום תקלות. ואז מה? באים אליך ואומרים לך שמכשיר ה-DV של הדוגם ההוא שבק חיים וצריכים לקחת לך אותו. "סליחה???", אני שואלת. "גם אני צריכה לעבוד". "כן, בטח. ניתן לך מכשיר אחר. פשוט שזה הכי טוב וד' דוגם אונליין ואת אופליין אז יהיה בסדר". אני לא מספיקה אפילו להסביר עד הסוף שכרגע גם אני עושה אונליין וכבר ניתקו לי את המכשיר מהחשמל (מזל שזה לא מצב של חיים או מוות ולא עו כרגע למכשיר המסכן שלי המתת חסד). לא מספיק אסרטיבית, אני יודעת. אבל תאמינו לי שגם לי יש גבולות. "אתם יודעים מה?" אמרתי. "סבבה". יופי רינת. איפה הגבולות שלך בדיוק? הרי כל מה שאת צריכה זה שיתקשרו אליך ב9 בבוקר כדי להגיד לך שזה לא נדגם טוב ושאת צריכה לבוא, וזה אחרי שעזבת את העבודה ב6 במקרה הטוב.

כמובן שהמכשירים קירטעו. וכמובן שהיו בעיות. אבל אין סיכוי שאני באה לכאן שוב עוד 4 שעות. הלכתי לד', אמרתי לו "צ'טערת. צריכה את המכשיר שלי. תוך חצי שעה שעה אני מחזירה". פתאום הוא נזכר שהוא יכול לדגום בינתיים גם בטות. יופי... 

לפני שבוע נאלצתי ממש לריב עם חברה שלי. מזל שאני עובדת עם אנשים נורמלים שלפחות אפשר לעשות אתם "עסקאות", וזה כדי שכולנו בסוף נוכל לעבוד במינימום זמן (אחר כך גם לא היה לנו נעים אז היינו לארג'יות. אני נתתי לה את המכשיר לפני הזמן והיא בזכות זה סיימה מהר בחדר אחר אז לקחתי את המכשיר שלה). הרי אנחנו רוצים להגיע הביתה מתישהו ואף אחד לא רוצה להישאר עד הבוקר כי ברגע שאנשים מגיעים, אכלנו אותה. או שמעיפים אותנו מהחדרים ואז צריך לחזור אחה"צ וחוץ מזה שאנחנו מעכבים את העבודה לעורכים, או שאנחנו נשארים כאן עד שמסיימים הכל (במקרה ויש איפה לעבוד). ככה הם חיי דוגם. לא אומרים "את השמונה שעות שלי עשיתי אני הולכת הביתה". נכון - מקבלים על זה כסף טוב אבל בכיאת! צריך גם לישון קצת. עכשיו עוד יש שביתה אבל בימי לימודים זו ממש קריעה.

בסדר בסדר אני אפסיק לבכות. זו עבודה טובה, אני מודה. מרויחים טוב, סה"כ אנשים סבבה, ברגע שמכירים אותך אז לא תישארי ללא עבודה יותר משבועיים וכשאת חוזרת - את גם יכולה להשלים את השבועיים האלה בקלות. במיוחד כשאין מספיק מכשירים... אבל אני עייפה אז אני בוכה.

טוב, כתבתי הרבה והרוב זה שטויות ובטח אני אמצא מלא טעויות אחרי שאני אסיים אבל לא אכפת לי. ואני אפילו לא בטוחה שהגעתם עד לכאן. אז מי שכן - ברכותי! ומי שלא...אז לא נורא.

אני ממשיכה לעבוד, בתקווה שעד 6 וחצי אני הולכת הביתה.

הורי!

-אשתדל שבפעם הבאה זה יהיה יותר מעניין.