כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של צידקי

    רעיונות ודעות של ירושלמי
    פוליטיקה ישראלית ומזרח תיכונית
    וסתם מחשבות על העולם

    בעקבות לוחמים?!

    4 תגובות   יום שני, 31/3/08, 09:26

    מאז שפתחתי את הבלוג קרו לי כל כך הרבה דברים מעניינים שלא כתבתי עליהם וכל כך הרבה מחשבות ורעיונות פרחו להם למחוזות השכחה.האמת היא שכך היה גם לפני שפתחתי את הבלוג אבל אז, בחיי הפרה-בלוגיסטיים לא הייתה ליבמה, מקסימום יומן אישי. כזאת היא תחושת ההחמצה התמידית של מי שיש לו בלוג וחושב שהואלא כותב בו מספיק. 

     

    אתמול נפתח בשעה טובה הפרויקט שמכונה במשרד "צונאמי בעקבות לוחמים". עשרות אלפי בני נוער מרחבי הארץ אמורים לעלותבשבועות הקרובים ללטרון ולעבור חוויה מעצבת בעקבות הלוחמים של מלחמת 48, כלומר מלחמתהשחרור, הקוממיות או העצמאות (ולא נזכיר פה שמות אחרים). זמן מה התחבטתי בשאלה האםברצוני להדריך מורשת קרב, הדרכות שבדרך כלל אני נמנע מהן בגלל ההאדרה שמתלווה לסיפוריהקרבות, האדרה שלאחר מעשה, האדרה שאני מפחד ממנה.

     

    לאחר התחבטות והתלבטות החלטתי שאכן ברצוני להדריך בפרויקט, חשוב לי להיות שם ולתת את ההדרכה שלי, שמן הסתם עובר בה משהומתפיסת עולמי. בשל חשיבותו של החינוך בעיני חשבתי שכדאי שישתתפו בפרויקט גם מדריכים שמנסים להבין במשהו את הנרטיב של הצד האחר, בין אם מקבלים אותו ובין אם לא, אחרת כל העסקיהיה אך ורק בידיהם של אלה שחושבים בשחור ולבן, בטובים ורעים.

     

    זאת ועוד, מלחמת הקוממיות היא עובדה שהתרחשה וציון דרך חשוב בתולדות המדינה, האזור והסכסוך. כך ימים רבים התלבטתי, אספתי תכנים והתכוננתיאיך להעביר את המסר של המערכה על ירושלים מנקודת מבטם של לוחמינו וגם לתת אנקדותותמאירות עיניים על הצד השני, לעורר דיון וחשיבה בקרב בני הנוער ובהחלט גם לחזק את תודעתםהלאומית והפוליטית – על ידי כך שאגרום להם לחשוב ולשאול את עצמם שאלות.

     

    לאחר תקופת הכנה עצמית שכללה לא מעט ויכוחים עקרונייםבין מדריכים בעלי תפיסות עולם שונות הגענו, שני אוטובוסים עמוסי מדריכים, ללטרון. בוקרפתיחת הסיור בלטרון נראה כשדה מערכה, סדרנים עם מגפון מחלקים הוראות, רכזי הדרכה מתרוצצים אנה ואנה והמוני מדריכים וחיילים שמחכים לבני הנוער. לי באופן אישי הודיעו שמסלולהסיור שלי השתנה ושאני מדריך בית ספר אחר, פנימייה שמנוהלת על ידי חסידות כלשהי מעיירת פיתוח בדרום. שמחתי על כך וחשבתי לעצמי שיש אידאל גדול יותר להדריך דווקא אתאלא שבאים ממחוזות רחוקים, מפנימיות ומעיירות הפיתוח. ידעתי שלרוב סוג הקבוצות שבאותמבתי ספר כאלה הן קשות במיוחד אבל חשבתי לעצמי שלא נורא, נזרום (כדי שלא נטבע) ומהשנספיק נספיק, מה שיעבור לבני הנוער - מה טוב.

     

    קבוצתי הגיעה בין הראשונות ומבט מהיר על הקבוצה,בתור מי שניהל בעברו הוסטל של נוער עם בעיות התנהגות, הספיק לי כדי להבין שלא מדובר בקבוצהקשה-רגילה אלא בבני נוער "מיוחדים". שאלתי בעדינות את המדריך לגבי פשר הקבוצהוהוא הביע פליאה "מה לא אמרו לכם?" הוא שאל "חשבתי שיארגנו לנו מדריך מיוחד". טוב, חשבתי לעצמי, נזרום עם הקבוצה, שבינתיים הראתה סימני התלהבות מהטנקיםשבמוזאון ומן החייל הקרבי שהדריך אותם שם. זה לא נמשך הרבה זמן. כל תיאור מכאן והלאהיהיה תיאור חלקי וחסר שלא יוכל להמחיש את גודל הזוועה.

     

    יצאנו לדרך: רכס שיירות, גבעות המשלטים שחולשות על כביש מספר 1 בין שער הגיאלבין צומת שואבה (שורש ובית מאיר). על הגבעות הללו התרחשה הדרמה הגדולה של הקרב על הדרך לירושלים. חיילים נלחמו ונהרגו, כפרים ננטשו ונעלמו ושיירות עברו, נתקעו והותקפווהכל בשביל ירושלים, הרים סביב לה. הטיול בשבילי המשלטים (כך נקראות הגבעות הללו)עבר ברובו בדיונים שונים ומשונים מה היא הדרך הטובה ביותר להרוג את כל הערבים. שאלתי "גם ילדים ונשים?" "את כולם" ענו לי הנערים, שבקושי ידעו איך לבטא את עצמם באופן תקני.

     

    כעת עלי לעצור ולהסביר שאין בליבי על בני הנוער מוכי הגורל הללו וברור לי שהם קורבנות של המערכת ושל העולם שסובב אותם. הרטלין,כך הסביר לי המדריך שלהם, הוא כמו אקמול עבורם. כולם ללא יוצא מן הכלל היו דיסלקטיםבעלי הפרעות התנהגות, עבריינים וגזענים.

     

    "יש לגרד את הערבים כנגד ברזל חם", "יצחק רבין הבן זונה,טוב שמת הכלב בן כלב הזה", "שרון הוא היה בסדר אבל בסוף השתגע ונענש על כך, היום הוא צמח שמן שמגרש יהודים", "ערבים הם לא כמו בני אדם רגילים – צריך להרוג את כולם, הם מסריחים..." את הדבריםהקשים יותר אחסוך מן הקוראים. 

     

    לאחר הטיול המהנה בגבעות עלינו על האוטובוס לירושלים לסיור בעיר העתיקה ועד לסיום בטקס לכל מאות בני הנוער בכותל המערבי. לקולשירת הילדים באוטובוס "מוחמד מת, מוחמד מת" בקצב אחיד ומחיאות כפיים, הסבירולי מדריך הנוער והרב של הקבוצה (שהיה גם מורה ומחנך) שהתרבות החילונית פשטה את הרגל,שאין לה מה להציע יותר בעולמנו, יתרה מזאת, כל יהודי חוזר בתשובה ברגעיו האחרונים,ממש לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבורא עולם, ובכלל נשמת היהודי היא דבר נשגב בעוד שלגויים(בהם בת זוגתי שתחייה) אין בכלל נשמה, הם נחותים לעומת היהודים.

     

    עם הגעת האוטובוס של הנשמות האלוקיות שלנו לחניון כרטא ירדו הנשמות הצעירות,מוארות באור הבורא יתעלה והסבירו לבחור ערבי שעמד ליד האוטובוס שמוחמד מת. הבחור היה גדול ממדים והיה ברור שעוד רגע תתחיל קטטה ולכן מיהרנו לעבור משם לגן ציבורי לאכול ארוחתצהריים, לא לפני שעבר על פני הקבוצה כומר קתולי בעל חזות ערבית, בעוד שאני מליט אתפני בידי אני שומע את הנשמות הזכות יורקות לעברו ואומרות לו ש"ישו המניאק מת ושהוא עצמו,גוי מסריח, שילך הביתה מהר". הכומר השפיל את מבטו לארץ והאיץ את צעדיו.

     

    לאחר הארוחה עלינו יחדיו, עשרים תלמידים, חמישה מורים,חובש, מאבטח ושלושה חיילים (כאיש צוות על כל שני תלמידים) לכיוון שער יפו, מרחק הליכהשל כמאה מטרים. עד שהגענו לשער כבר לא הייתה קבוצה סביבי, בעצם לא הייתה שום שליטה, בני הנוערהלכו לאן שהתחשק להם ולקח עוד כרבע שעה ותחינות שלי למורים לרכז אותם ולספור אותם.שניים חסרים. ער דקות נוספות של חקירה הניבו תוצאות, הם ברובע המוסלמי, מרחק של עשרדקות הליכה. עם התובנות שלהם לגבי נביא האסלאם חששתי שהם עלולים להסתבך. אחד המוריםרץ להצילם מיד המרצחים הערבים באשר הם.

     

    משער יפו לכניסה למגדל דוד, מרחק של שבעים מטרים בקושי, לקח לנו יותר מחצי שעה להגיע עם כל הקבוצה. בכניסה למוזיאון היתה מהומה רבתי– צריך שרותים! צעדנו כל הקבוצה לשרותים שבתוך המוזיאון. שומרי המתחם לא הבינו מה פגעבהם כאשר נערים עטורי כיפות של רב נחמן החלו מקפצים על הגדרות ועל המוצגים וניסו נואשותלהרגיע את הרוחות (על ידי איומים ותחינות), מכות בשרותים, קללות באוויר ונער שמסבירלי שכיף ומגניב לדקור אנשים כי הוא עבריין צמרת... "הוא באמת ישב בכלא" ציינו חבריובגאווה. המורים החלו מאבדים את עשתונותיהם וכבוד הרב תפס את אחד הילדים והחל לנער אותובחוזקה. הילד נפל על הארץ וחבריו החלו מכים בו בעודו שוכב. המילים פשוט נעתקו מפי ואני והחייל המלווה פשוט נעמדנו והבטנו בהתרחשות כלא מאמינים.

     

    זהו! חוזרים! הכריז הרב באחת, אני לא מוכן לקחת עליהם אחריות. ניסיתי עוד לעלות איתם לתצפית מראש מגדל דוד שהסתיימה במטחי יריקות בלתי פוסקיםמגובה רב ולכל עבר וסדרת שאלות בדבר פיצוץ כנסיות ופיצוץ הר הבית. האחראי על הקבוצותמטעם משרד הביטחון עוד טען באוזני שאין לבטל את הסיור ושיש לדבוק במשימה לאור המטרה,הרי שילמנו הרבה כסף בעבור הואוצ'רים והויזות לנהגים, לא ייתכן שנחזיר אותם הביתה (לפנימיה).הרב חטף את הטלפון מידי וצרח על האחראי שהוא לא שואל אותו, הוא לא משתלט על הקבוצהוהוא לא מוכן לקחת אחריות.

     

    דיווחתי לממונים עליי והתחלנו את המסע המפרך בן מאתיים המטרים בחזרה לאוטובוס. שם הילדים קיבלו תפוזים ותפוחים להמתיק את רוע הגזירה. בלילחשוב פעמיים הם החלו לרגום בעזרתם רכבים חולפים. מיניבוס של תושבי מזרח ירושלים שעבר בכביש ממולהפך למטרה ותפוז אחד התעלה על חבריו וחדר מבעד לחלון הצר בחוזקה. פגיעה בול, ממשכמו בשיירות בדרך לירושלים. האוטובוס המשיך בנסיעה מהירה לקול צהלותיהם של "הנשמות הטהורות".

     

    בשלב זה איבדתי את עשתונותיי ואמרתי לרבנים שימהרו ויסעו מהמקום כי העסק הופך למכוער.עלי לציין שהרבנים לא רוו נחת מהמקרה ואף סיפרו לי כיצד בטיול הקודם (למיני ישראל) הםירקו על סגן אלוף דרוזי לבוש מדים ועל אשתו שהייתה לבושה בלבוש מסורתי וסירבו  בכל תוקף להתנצל, בית הספר התנצל בשמם. הנה פירותנצחונם חשבתי לעצמי – טיול נוסף בו הם מתנהגים בהתאם למצופה מהם.

     

    עוד ברגע האחרון עברה ליד האוטובוס חבורת נזירים צרפתים והנערים ניסו בכל כוחם לירוק עליהם מבעד לחלונות הצרים של האוטובוס, למזלי(ולמזלם של הנזירים) הם לא הצליחו. הסיור נגדע באיבו, הנערים לא זכו לראות את הכותל ולא זכו לטייל. הם לא זכו להשתתף בטקס ביחד עם המוני נערים בני  גילם והוחזרו לפנימיה, הרחק מעיני הציבור שיצר אותם ואחר כך דחה אותם לשוליים.

     

    הם לא זכו לעדנה. לא זכו למורים טובים ואיכותיים ובעצם התדרדרו בסולם החברתיעד שהיה מי שמוכן לעמוד בפרץ ולקבל  על עצמו את עול חינוכם, אותם רבנים שכוונתם טובה ושנאת הזרים שלהם מעוורת. הנערים הללו ומוריהם הם ראי של החברה שלנו, לפחות בחלקה, ועל כךצר לי מאוד. עזבתי את המקום בתחושה רעה ביותר ופניתי לכיוון האוניברסיטה, עלי לבחורבין שיעור השלמה שנקרא "ישראל במזרח התיכון" לבין שיעור ערבית...

     

    המחשבה שניקרהבראשי היא כיצד הדפוקים של החברה שלנו, העניים והעבריינים שונאים כל כך את הדפוקיםהאחרים שלנו, הערבים, הנכבשים והמדוכאים. אלה וגם אלה נעצרים, מטורטרים ולא משרתים בצבא.אלא וגם אלא נרדפים כלכלית, זוכים להקצאת משאבים נמוכה ובעצם אף אחד לא ממש סופר אותם(עד הדקירה, הפיצוץ והתקיפה שבאה מצידם). שניהם נדפקים מלמעלה אבל הם ממשיכיםלשנוא אחד את השני. אותה המערכת שדופקת אותם היא גם זו שמלבה את השנאה שביניהם, כיזה משאיר את המערכת עצמה מחוץ לטווח האש, משקיפה על ההתרחשות מרום מושבה וצוחקת עלינו, שמידי פעם מנסים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/4/08 08:40:

      אכן המצב קשה ומורכב

       

      הפרויקט הזה של משרד הבטחון אמור להעביר 45 אלף ילד תוך שבועיים וחצי. ברור שאין פה התייחסות פרטנית. מה שיש פה גדול זה ניסיון ליצור זהות יהודית ישראלית וחיילים טובים

       

      העסק מתחיל כל יום בטקס חצי צבאי אל מול כותל חללי השריון בלטרון עם הנחת זרים והתקווה וכו'.

      באופן אישי אני ומדריכים אחרים שמנו לב שהילדים לא מבינים מה קורה סביבם ולא מתחברים ואולי היה עדיף להדריך את הפרויקט הזה באיזי על פני שנה או שנתיים ולא בלחץ וטרוף שכאלה. אבל ככה זה במערכות גדולות ומסורבלות, אל תבלבל אותן עם הפרטים הקטנים, אפילו אם הם יעשו את כל ההבדל

        31/3/08 16:27:

      מה אני אגיד לך, נפלת לסיטואציה מסריחה

       

      אבל זה לא מפתיע. בדרך כלל האנשים הכי גזענים הם אלו שנמצאים הכי למטה בסולם הסוציו-אקונומי המקומי.

       הדבר היחיד שנשאר להם להתגאות בו הוא "עליונותם הגזעית"

       

      מי גזעני בארה"ב? עשירי וול-סטריט או רד-נקס עניים מ"חגורת התנ"ך"?

       

      מי הוביל את הנאציזם? גם חבורת כלומניקים חסרי מקצוע וכסף

        31/3/08 09:59:

      כ"כ הרבה דילמות בכתבה אחת.מתלבט

      הרשה לי להתיחס רק לנושא התאמת הטיול למשתתפים בו.

      לא לכל הילדים ,ובודאי לא לילדים קשים כפי שתארת ,מתאימה כל מסגרת, וגם טיול הוא מסגרת.

      מסגרת חינוכית מחייבת.

      כל טיול דורש הכנה. זכורני שנים, שהמדריכים פגשו את התלמידים עוד בכתה. תארו בפניהם את מסלול הטיול, נתנו הוראות ברורות. נעשו הסכמים ותדרוכים.

      ברור שעם ילדים ,כפי שתארת, גם מהלך כזה לא מבטיח הצלחה.

      חייבת להיות חשיבה מקצועית מעמיקה איך בכל-זאת מקיימים טיולים חינוכיים גם למתקשים בחינוך ובקבלת מרות .

      טיול הוא חוויה שכל התלמידים מחכים לה. חויה ערכית שאסור לחסוך מהם. את דרכי החינוך וההתנהגות יש לעצב בכל ימות השנה. הטיול הוא מעין "שעת מבחן" בו נבחנות תוצאות החינוך. 

       

      אם הטקסט היה מצחיק הייתי אומר שאתה כותב כמו אפריים קישון.

      מאחר והוא לא מצחיק, המחמאה נשארה, הצחוק לא.

       

      כל הכבוד על הרצון  והנסיון והסבלנות 

      ארכיון

      פרופיל

      צדקי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין