| כיסיתי אותו בשמיכת הפוך הרכה, בציפת הכלבלבים הכחולה שהוא כל כך אוהב. ליטפתי את שערו הבהיר שהיה עדיין לח ממקלחת הערב. נשקתי על מצחו הצחור, החמים.
"לילה טוב מתוק שלי" אמרתי. קמתי ממיטתו, ניגשתי אל מתג החשמל לכבות את האור.
"אמא" קרא לפתע.
"כן יובלי".
"אני יכול לשאול אותך משהו?"
"עכשיו?" שאלתי, "כבר מאוחר".
"כן, זה מאוד חשוב" אמר, ופניו הרצינו כאילו מדובר היה בעניין קיומי. חזרתי והתיישבתי על מיטתו.
"אני לא אוהב שאנשים מתים".
"גם אני לא אוהבת, אף אחד לא אוהב" עניתי מופתעת, מנסה להרגיע.
" את זוכרת שאמרתי שאני רוצה להיות ממציא כשאהיה גדול ואמצא תרופה שתעזור לאנשים לחיות חיי נצח?"
"כן יובלי, אני זוכרת".
"אבל עד שאהיה גדול ועד שאמצא את התרופה, הרבה אנשים ימותו".
"כן" נשמתי עמוקות, "ככה זה".
"אבל זה נורא עצוב, נכון אמא?"
"נכון חמוד שלי, זה באמת עצוב".
"ואם אני אבקש מאלוהים שאף אחד לא ימות עד שאגדל, את חושבת שהוא יקשיב, שהוא יענה לבקשה שלי?"
"אני לא יודעת, מתוק, אבל אתה יכול לנסות".
"ואם אלוהים יענה לבקשה שלי ואף אחד לא ימות, אז יהיו המון אנשים בעולם".
"כן יובלי, יהיו המון, המון אנשים בעולם" נדהמת מתובנותיו של ילד בן שש.
"אבל אם יהיו המון, המון אנשים בעולם, כדור הארץ לא יתפוצץ?"
"לא, הוא לא יתפוצץ, חמוד" השבתי נחרצות.
"מאיפה את יודעת?"
"אני פשוט יודעת".
"אולי תשאלי מישהו כדי להיות בטוחה?"
"אני אבדוק מחר באינטרנט." עניתי, מנסה לסיים את הדיאלוג הכואב, המוזר הזה. "אם שם יהיה כתוב שכדור הארץ לא יתפוצץ, אז ודאי שלא".
"ומאיפה האנשים באינטרנט יודעים את זה?"
"אני לא יודעת יובלי, הם פשוט יודעים".
שתיקה- פרץ השאלות פסק לרגע.
"אמא, את מבטיחה שאף פעם לא תמותי?" שאל והביט בי בעיניו הכחולות הגדולות, מחפש תשובה.
"אני מבטיחה יובלי שאני לא אמות, כל עוד תהיה זקוק לי".
"אני אהיה זקוק לך תמיד, אמא".
לבי החל להלום כמטורף. חיבקתי אותו בחוזקה, גם הוא חיבק, לא הרפה, כאילו פחד שאם ירפה, אעלם.
"לילה טוב יובלי, נדבר על זה מחר. טוב?"
פיו נפער לכדי פיהוק גדול.
"טוב אמא, לילה טוב" ענה בקול מנומנם.
קמתי מן המיטה, ניגשתי אל מתג החשמל וכיביתי את האור. המשכתי לעמוד עוד מספר שניות, מתבוננת בו. כל כך תמים, כל כך קטן בעולם כל כך גדול ומאיים. |