אתמול קלט מיקרופון כלשהו בשידור ישיר את פואד מדבר סרה באהוד ברק באזני שר החקלאות ובתוך הדברים נשמע גם המשפט הממצה: "בוא'נה, אנחנו נגמרים." על רקע העובדות הידועות, שפואד הביא קולות כדי שברק ייבחר לראשות העבודה, לי הוא נשמע כאוראקל מדלפי מהמיתולוגיה, ששועי עולם באו אליו לשמוע מחוכמתו ומראיית הנולד בה בורך.

בנימין בן אליעזר, או פואד המוכר יותר, הוא איש עגלגל בעל תיאבון בריא, שלי לפחות, מזכיר את גרגנטואה גיבורו הנצחי של פרנסואה רבלה.  פרט לתיאבונו, שהביא למשמניו, הוא בורך בחוכמת רחוב בריאה ובחושים חדים שמאפשרים לו להשתתף בכל קומבינה פוליטית ולצוף תמיד כשמן על פני המים. אך הוא בורך גם בחוש לראיית הנולד, תכונה שכמעט לאף אחד מהפוליטיקאים שלנו אין. תכונה זו, ראיית הנולד, היא התכונה היחידה, פרט לאינטליגנציה, שיכולה להפוך פוליטיקאי למדינאי העשוי להביא ברכה לעמו. בזכות תכונה זו בן גוריון ידע לתזמן את הקמתה של מדינת ישראל. פואד ניחן גם ביכולת להודות בטעות שעשה, ולראייה - הדברים שלחש באזני שר החקלאות.

מה שמייאש את הישראלי ברחוב הוא המצב האסוני שהפוליטיקה הישראלית "הצליחה" לגרור אליו את המדינה. נכון, רוב הפוליטיקאים שלנו הם נפלים אך ישנם עדיין מספר פוליטיקאים ישרים, נבונים ובעלי יכולת להוציא אותנו מהבוץ. רשימה חלקית: דן מרידור, ציפי לבני, עמי איילון, אריה אלדד, פרופ' ברוורמן, שלי יחימוביץ, חיים אורון. אך קללה הרובצת על הפוליטיקה הישראלית אינה מאפשרת להם להתאחד על בסיס צר של שעת חירום ולהציל את מדינת ישראל מידיו ימעלליו של אהוד אולמרט הדואג בלעדית רק לכסאו. אתמול היה אפשר לצפות באחת משטויותיו היחצניות - ישיבת ממשלה באתר היסטורי בנושא שבילי אופניים, בזמן שטילים לא פוסקים מליפול על ערים וקיבוצים בדרום.