אני נזכר ב- 36 שנים שחייתי בארץ ומאבד את כל שמחת החיים שעוד נשארה לי.

אני לא יכול שלא להרגיש ששדדו אותי ואת החיים שלי. הגעתי לארץ, כמו הרבה עולים אחרים עם תחושה של שליחות והגשמה. תחושה שזר לעולם לא יוכל להבין ולהתחבר אליה. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול שייכתב בדפי ההיסטוריה. במידה מסויימת, נעשתה בישראל היסטוריה אך המחיר בנפשות היה ועדיין כבד מדי. גם בסינגפור הקטנה, שהחלה את דרכה בערך באותה תקופה, נעשתה היסטוריה והושגו הישגים לא מבוטלים בתקופה קצרה יחסית.

ההבדל הוא, שהם לא עשו את הכל על חשבון האזרחים שלהם, אלא למען האזרחים.

בניגוד ליהודים אחרים שעלו לארץ, אני ואחיי לא סבלנו מרדיפות ומאנטישמיות. לא ניתן כלל להשוות את מצבי למצבם של מליוני יהודים באירופה שנטבחו, נרצחו ועונו ויצאו בשן ועין מאימת ציפורני הנאצים, יימח שמם. גם לא למצבם של רבים מהיהודים שחיו במדינות ערב ב"שכנות טובה" עם בני דודינו הערבים, אך גם הם סבלו מהגבלות רבות, שנאת יהודים והתנכלויות שהתבטאו לעיתים בלינצ'ים, עלילות דם ורציחות.

הסיפור שלי היה שונה, אנחנו היינו קהילה קטנה שחיה בכפר נוצרי קטן (8000 אנשים בסה"כ מתוכם בערך 750 יהודים), היה לנו בית כנסת וחיי קהילה מלאים בתוכנו ועם הקהילה הנוצרית. לא ניתן לתאר שכנות טובה יותר. הסובלנות היתה דרך חיים בעבורנו ובעבור הנוצרים ולדעתי מאפיינת חלקים רבים מאוכלוסיית אל סלבאדור (למרות ששנאת זרים היא תופעה אוניברסלית וקיימת כמובן ללא ספק, אך הרוח השלטת במדינה היא של "חיה ותן לחיות").

עד שעליתי לישראל, לא נתקלתי בשנאת יהודים ובטח לא באנשים שרצו להרוג אותי כי אני יהודי. לא חשבתי במושגים האלו בכלל.

בטח לא חשבתי שאני צריך לפחד פחות משכניי הערבים שרוצים להרוג אותי (במידה מסויימת של צדק) ויותר משכניי היהודים שרוצים לשדוד אותי, להתנכל לי ולמצוץ את דמי, ללא שום סימן של מצפון (בניגוד מוחלט לאחווה המדהימה והעזרה לזולת שסיפרו לי שיש בארץ).

אם הייתי גוי שחי בארץ היהודים ומתבונן בהתנהגות של היהודים לשכניהם ובמיוחד לחלשים שבהם (היהודים של היהודים), אין ספק שהייתי הופך לשונא ישראל בעצמי.

למרות כל מה שעברתי ב"ארץ הקודש", לא הפכתי לשונא ישראל, אני יהודי (אמנם כבר לא מתקרב לבית הכנסת ומתייחס ליהדותי כלאום)  ולא שוכח מאיפה באו אבות אבותיי. אני חוגג את חגי ישראל ומקיים את המסורת אך לא בגלל מחוייבות כלשהי לעם היהודי, אלא כמחוייבות לאבותינו שיצרו את התרבות המופלאה הזאת ולכל מי שבמשך אלפי שנים שמר על המסורת. עם דעותיי יכולתי בקלות להתנתק מהעץ ולהפוך לעלה נידף ברוח.

יש בי הרבה כעס על העם בישראל, שיש בתוכו אנשים נפלאים רבים, אך באותה מידה גם אוסף מרשים של חיות מוצצות דם, חסרות כל רגש, עם תאווה בלתי נלאית לכספם של אנשים אחרים. אנסים, גנבים, רוצחים, מושחתים וכובשים בכח.

אומרים שהרוב המכריע של ילדים שהתעללו בהם בילדות יהפכו להורים מתעללים. העם היהודי עבר התעללות מהקשות ביותר שידע האדם, במשך אלפי שנים בארץ ובגלות. אך זה לא תירוץ לחוסר האנושיות הרווחת בארץ.

כשחייתי בארץ היו פעמים רבות בהם התביישתי להיות ישראלי.

היום, ממקום מושבי, בחיק ילדותי הנעים והמלטף, אני קורא דרך האינטרנט את מה שקורה בארץ ומתבייש עוד יותר, אך עם זאת מלא שמחה והקלה שנמלטתי מהכבשן הלוהט של "כור ההיתוך" הישראלי.

נתתי את חיי ונשמתי בעבור המדינה והמדינה איפסנה אותם במרתף מעופש וירקה בפרצופי. 

טוב... אני מתחיל להתרגש יותר מדי וזה לא טוב ללב שלי, אני אמשיך בפעם אחרת.

אני מקווה לחזור למצב רוח הטוב שמאפיין אותי.

שימרו על החיים והתרחקו מהמתים

עסיס