כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תולעת מכרסמת.

    בימים האחרונים אני חווה אש בוערת בעצמותי, תחושה עילאית של שליחות סוחפת הרבה מעבר לכל מה שחוויתי מאז פתחנו את העיתון לפני כ 5 שנים.הידיעה שהפעם אנו עומדים לשנות את חייהם של אלפי אנשים מקצה לקצה, באמצעות סדרת מאמרים שתלמד אותם כיצד אחרי 5 שנים עבודה בישראל הם יכולים להגיע לקרן של 48,000$.

    ראיון מדהים, של אילנה דיין עם הרב ירחמיאל וייס ממרכז הרב

    19 תגובות   יום שני, 31/3/08, 15:23

    הראיון היה עבורי בבחינת שאול שיצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה. התפרצות כזאת של רגשות . היא תוצאה של גחלים רוחשות בעמקי הבטן הרבה זמן,  אחרי שב 15 השנים האחרונות עשיתי כמעט הכל כדי לברוח מהתולעת המכרסמת בתוכי. 

     

      http://www.keshet-tv.com/vod/vod.aspx?id=4745&article=172147&GroupID=4803 

    מעולם לא שמעתי  על הרב ירחמיאל וייס, ראש הישיבה במרכז הרב , עד שהיה הפיגוע בישיבה וראיתי אותו בטלוויזיה באייטם קצר בחדשות, מכנס את תלמידיו יום אחרי הפיגוע ובוכה יחד איתם. משהו בו מייד צד את נפשי אבל לא ידעתי להסביר לעצמי מה הדבר. עד שבמקרה, כחודש לאחר הפיגוע, נכנסתי באינטרנט לאתר של עובדה  , וכשראיתי את תמונתו מייד נכנסתי וצפיתי בראיון של אילנה דיין איתו. והחוויה שעברתי הייתה כמו שקרה לשאול שיצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה.   

    כבר כמעט 30 שנה שאני חי ב"רצוא ושוב", בין העולם החילוני לעולם הדתי. וב 15 השנים האחרונות עשיתי כמעט הכל כדי לברוח מהתולעת המכרסמת בתוכי. שלא משנה לה כמה אני מנסה לברוח ממנה, היא ממשיכה לכרסם בי ולעולם לא תניח לי להשתייך בשלמות לעולם החילוני: " הרי אתה יודע שהתורה היא אמת, יש אינספור הוכחות לכך, ואנו נמצאים בעולם הזה לשם ניסיון כדי לעבוד על המידות, והתכלית היחידה של העולם הזה היא לזקק עצמנו למען העולם הבא, לאן אתה בורח"? 

    התפרצות כזאת של רגשות לא ניתן לתכנן מראש. היא תוצאה של גחלים רוחשות בעמקי הבטן במשך תקופה ארוכה, שכל טיפה של חומר דליק יכולה להפוך אותן לתבערה גדולה. במקרה זה הדלק היההמיפגש בין אילנה דיין לרב וייס. זה היה עבורי, כמו פטיש חמש קילו שנחת על ראשי באמצע היום. 

     מי שלא חי בין העולמות לא יוכל להבין על מה אני מדבר. מי שאין לו בתוכו את התולעת המכרסמת לא יוכל לראות  את מה שאני ראיתי. .בשבילו זה יהיה עוד סתם ראיון והוא יעבור מייד לסדר היום. לכן אני כותב לו את ההקדמה הזו, כדי שהוא יחווה שמץ מהחוויה שעברתי.

    יש רגעים כאלה בחיים שפתאום ברגע אחד קצר, או מפגש קצר, אתה מבין משהו מאד משמעותי לגבי חייך. ואותו רגע קצר משאיר אותותיו למשך זמן ארוך מאד.

     כזה בדיוק היה המפגש בין אילנה דיין מחד והרב וייס מאידך. אלו שני הצדדים בתוכי, שהרבה זמן מתווכחים ומתנצחים בניהם לגבי מי הוא האדם שאני רוצה להיות. מחד  החילוני שבי, העולם שמייצגת אילנה דיין, החילוני היפה, האינטלקטואלי, הרציני, השכלתני. ומנגד, התולעת המכרסמת,  הצד הדתי שבי, שמתעורר לחיים כשפוגשים  אדם כמו הרב ירחמיאל וייס.  שאם מסתכלים עליו רגע אחד יותר ארוך ומבט אחד יותר עמוק, רואים אדם שהוא מופת ומודל לאיך צריך להיראות אדם שהוא ירא שמיים אמיתי ונפשו קצה בכבוד של בשר ודם.  אדם שחי בצלמו של האלוקים והחשבון שלו זה עם הקב"ה ולא לשאת חן בעיני בשר ודם.   

     עכשיו תצפו בראיון, ומומלץ לעשות זאת מספר פעמים כמוני, ותנסו לראות את מה שראיתי:

     הם יושבים כסא מול כסא, בלי שולחן בניהם, הכי חזיתי שאפשר, שרק מחריף את הניגוד החזותי.  כשכל גופם ותלבושתם חשוף למצלמה. ( המיצוב הכי לא נוח למרואיין לא מנוסה, כשהוא יושב חשוף לגמרי ואינו יכול להסתיר דבר. )  

    מחד אילנה דיין, הכוהנת הגדולה של התקשורת. נראית כה זוהרת וממורקת. דומה, שמעולם היא לא נראתה כזו סקסית וחתיכה. הפסים הבלונדינים המסודרים ברעננות, הריסים השחורים והארוכים המבליטים את התכלת שבעיניים, השפתיים המשוחות בקו קפדני של אודם, העור הממורק והשזוף במידה הנכונה. ניכר עליה שזמן רב עבדו על כל החזות החיצונית, המדוקדקת עד הפרט האחרון שבהופעתה. ומרוב איפור מלאכותי אתה מרגיש שעומדת מולך בובה יפה  המוצגת לראווה בחלון ראווה. ואני מסתכל עליה ושואל את עצמי, ' באיזה חלון ראווה תחרותי היא חיה?  בעיני מי היא רוצה לשאת חן?  על מה היא חשבה במשך השעות הרבות שאיפרו אותה במלאכותיות גסה כזו?' 

    והשאלות הן לא באמת לאילנה דיין, אלא לאילנה דיין שבי, שמוכר את נשמתו היקרה להבל וריק, שמשתדל למשוך תשומת לב ולצוד את עיני האנשים, ומתאמץ כל כך למען ההצלחה. כשהוא יודע שגם ההצלחה תלויה רק בהשגחה. 

    ומנגד, הרב וייס, שניכר בכל תנועה, מבט ומילה היוצאת מפיו שלא איכפת לו כלל איך הוא נראה. הוא לא מנסה לבלוט, להיות מיוחד, ובזה גדלותו. אדם כזה כשהוא עובר ברחוב אתה לא תשים לבך אליו. הוא לבוש כמו כולם, נראה כמו כולם, זקו עבות ומשקפיים גדולות וכמובן לא אופנתיות, שדומה שהכל אצלו רק כדי להסתיר את העיניים האצילות, החמות והעמוקות,  המלאות אהבה ורעננות ילדותית. אדם טהור שנע בעת עונה ובעונה אחת בין בכי פורץ וקורע לב, ובין בת צחוק של מלאך נוגה שמרחפת על שפתיו.

    מהראיון הזה מתגלה באופן הכי חזיתי שאנשים שאין להם אמת פנימית מדקדקים בחזות החיצונית. ומי שהוא נקי בפנים האסטתיקה החיצוני כלל לא חשובה לו". 

     עד כאן לניגוד החיצוני, ועכשיו לתוכן הדברים.  אילנה דיין, שכאמור, מעולם לא נראתה כה זוהרת סקסית וחתיכית,  לובשת על פניה, בהתאם לתדמיתה את הארשת השכלתנית והרצינית, ,  ובהתאם לגודל האסון המחריד, ארשת עצובה ואבלה  ומייד לאחר הקדמה קצרה היא מתחילה להמטיר את שאלותיה. לאורך הראיון היא מנענעת את ראשה בהבנה ובהזדהות ומתוך זה שהיא לא נותנת לו לסיים שום רעיון, ניכר עליה שהיא לא מבינה את גודל המעמד ואת שעור קומתו של המרואיין. במקום להיות מרוכזת במה שהיא רואה ולהפנים את עמקותו הנדירה של המרואיין, היא מרוכזת איך המבט שלה נראה. במקום לשמוע בחרדת קודש את כל המרגליות ואבני החן שבפיו ולגלות את האמת הזועקת שלו, היא כל הזמן עוצרת אותו, ומרדדת אותו בשאלות אקטליות על ההתנתקות וכד', שכבר דשו וטחנו ואפו ולעסו אותם בלי סוף.  

    למרות ההלם הטראגי, ולמרות שהוא לא רגיל לחשיפה, ולמרות הישיבה המאוד לא נוחה, כל מילה היוצאת מפיו מדודה ומשקלה זהב. כל פעם שצפיתי בתוכנית מחדש גיליתי עומקים חדשים בדבריו.  

    עבורה הוא מרואיין מצוין נוכח צו השעה אחרי הפיגוע המחריד. היא לא מבינה שיושב מולה אדם בעל שיעור קומה פנימי, שנושא עולם שלם של מחשבות בנפשו ובמוחו, משוחרר מכבלי המידות של למצוא חן בידי אנשים על הארץ, ויכול להיות מרואיין שיגנוב את ההצגה בכל נושא ובכל שעה. 

    כעומק עמקותו, גודל ענוונותו. בעדינות נפש נדירה, הוא לא מתרעם אפילו פעם אחת, שהיא קוטעת אותו שוב ושוב. הוא נותן לה לעצור אותו ובסבלנות אין קץ, מנסה שוב ושוב להסביר. 

     איך זה שחיים בנינו אנשים כאלה ואנו לא ידענו? למה מסתירים אותם מאיתנו? כל כך הרבה ערוצי טלוויזיה שעסוקים בהבל ולא מגלים לנו שיש תקווה לעולם בזכותם של אנשים דגולים כאלה, נסתרים, צנועים ענווים, בורחים מהתהילה המדומה. למה היה צריך פיגוע מחריד כזה, כדי שיתגלה לנו אדם בשיעור קומה כזה? 

    כואב הלב אחרי שמגלים שיש אנשים כאלה בקרבנו שלא הם המנהיגים שלנו, לעומת כל האולמרטים למיניהם, שעיקר כישרונם ביחצנותם ובשחצנותם. ואין במי לבחור כי כל המערכת בנויה כך שהאנשים הענווים, העמוקים וההגונים לא יכולים להיכנס אליה, רק אנשים כוחנים, עבי עור, חדי מרפקים וקלילי לשון.  צפיתי בראיון הזה מספר פעמים וזה השפיע עלי מאוד. הרגשתי צביטה גדולה בלב של קנאה בתלמידיו והקרובים אליו, שזוכים לחיות בצילם של אנשים כאלה נדירים, המסתירים את גדלותם. 

     הדברים לא נאמרים חלילה כנגד אילנה דיין. היא תינוקת שנישבתה, הדברים הם כאמור כנגדי. אני הרבה יותר גרוע מאילנה דיין. כי אני למדתי את התורה. זה לא לי קל לכתוב את הדברים בגילוי לב שכזה. אומרים שגילוי לב, זה כמו תרופה, צריכה להיות במידה, ועכשיו זה יוצא ממני במין התפרצות בלי ניתנת לשליטה.  זה לא קל אפילו לחשוב את הדברים. להודות על האמת אחרי ש 15 שנה אני מתכחש לה ומנסה לברוח ממנה. ועוד להודות בפומבי, להשפיל את עצמי. לומר שאני חנטריש וחי בשקר. אבל זו כוחה של אמת כשאתה משכים בבוקר ואומר:  לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו:   

     סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים, ולא שווה לנו. ואתה צדיק, על כל הבא עלינו: כי אמת עשית, ואנחנו הרשענו. מה נאמר לפניך, יושב מרום; ומה נספר לפניך, שוכן שחקים. הלוא הנסתרות והנגלות, אתה יודע. אתה יודע רזי עולם, ותעלומות סתרי כל חי; אתה חופש כל חדרי בטן, ורואה כליות ולב. אין כל דבר נעלם ממך, ואין נסתר מנגד עיניך. יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתמחול לנו על כל חטאותינו, ותכפר לנו על כל עוונותינו, ותסלח לכל פשעינו:

    ואולי זה מה שעושה את ההבדל. כשאתה קם בבוקר ומזכיר לעצמך שה' חופש כל חדרי בטן וזה לא משתלם לטווח רחוק לברוח למחוזות של שקר עצמי. כשאדם יודע שהוא אינו יכול לשקר את ה', יותר קשה לו לשקר את עצמו.              

    תוספת בתאריך ה 17,4 

     

    הלוו??? למה כל כך משעמם פה? איפה אתם אנשים? למה אתם לא מגיבים? האם אין עוד אנשים שיש להם גם את הפצע המוגלתי של התולעת המכרסמת? האם אין עוד אנשים שהרדאר שלהם קולט שהמיפגש הזה הוא מסוג הרגעים הטלוויזיונים הנדירים שאם אתה קולט את הפרטים הקטנים שאני מתאר, כיצד נראים באופן הכי חזיתי, אחד מול השני.  מי שהעולם הזה חשוב לו. מול מי שהעולם הבא חשוב לו. מי שחשוב לו למצוא חן בעיני הבריות לעומת מי שחשוב לו למצוא חן בעיני ה'. מי מהם יותר מאושר? מי מהם יותר שלם עם עצמו? מי מהם חי בשקר ומבזבז את זמנו על הבל ומי מהם יש לו מטרה ושליחות וחשיבות לכל שניה.. על מה היא חושבת בשעות הרבות שמאפרים אותה ועל מה הוא חושב כשהוא מתבודד בתפילה עם ה', ולא מבזבז את זמנו היקר כדי להיראות יותר נחמד, חתיך ומושך.  וכמה האריזה החיצונית שלה מכסה יופי פנימי מכוער וחלול לעומת מי שמסתיר את היופי הפנימי באסטתיקה חיצונית מכוערת ולא מוקפדת. ומעניין איזה שאלות יעלו לך על חייך מהתולעת המכרסמת הזו שכל הזמן רק מחפשת את החסרונות שבך. וכל כך מסקרן אותי אם ואחרי שתקלוט את הפרטים הקטנים מהמיפגש החזותי והחזיתי והחד פעמי הזה, אם אתה מתחבר אלי במחשבות הנלוות לפרטים הקטנים שבמיפגש הזה.

     למי מהקוראים יש לפעמים מחשבות כאלה? האם אתה שומע קול פנימי כזה? בתוך כל האקשן הרב, האם אתה מרגיש את הכאב של הפצע המוגלתי והמכורסם מהתולעת המכרסמת הזו?

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/10/10 18:24:
      הגעתי במקרה.
      לא ראיתי הראיון מסיבות טכניות.
      מוכרח להגיב.
      אני רואה את התחרדות החברה הישראלית. הבריחה אל הדת. אל הנאציונליזם, וליבי מר.
      הוא מה שקרה פעמיים בהסטוריה- מלחמת יהודים אלו באלו מול אויב חיצוני וחורבן הבית.
      שחצנות ללא גבול, בלי קצת ענווה, בלי לחשוב צעד אחד קדימה.
      אני רואה את חורבן בית שלישי כתוצאה של שחצנות המגזר החרדי/דתי/לאומני שמובילים אותנו למדינה דולאומית במקרה הטוב או למלחמה נגד כל העולם במקרה הרע. וליבי מר.
      הלוואי והסיפור יגמר במדינה דולאומית ולא בהרס מוחלט.
        14/2/10 21:53:


      הגעתי לפוסט זה רק כעת (בעקבות קריאת תגובתך מהיום לפוסט של רות)

      לא הצלחתי להגיע לראיון המאוזכר בפוסט אך דבריך הבהירו היטב את מהות הפער עליו כתבת...

      דבריך הסעירו ורגישו אותי מאד.

      נדמה לי שרק מי שנע ונד בין 2 העולמות (כמוני, עשרות שנים) יכול לקלוט באמת את המסר שניסית להעביר בפוסט זה...

       

       

        21/12/09 10:47:

      צטט: imsen 2009-12-20 23:54:32

       

      דיברת אלי.

       

      (לא הצלחתי לצפות בראיון).

       

       

       

       

      אני רואה שהם שינו את הלינק, תנסה למצוא את זה באתר של התוכנית העובדה, כ 3 שבועות - חודש לפני כתיבת הפוסט.
        20/12/09 23:54:

       

      דיברת אלי.

       

      (לא הצלחתי לצפות בראיון).

       

       

        25/9/08 00:11:

      שלום תולעת מכרסמת

      ראיתי בזכותך את הראיון עם הרב ירחמיאל וייס ועל כך אני מודה לך. קראתי את מה שכתבת על ראיון זה ואין ספק שכעת אני מבין מדוע אתה מרגיש תולעת שמכרסמת בתוכך.

      אין ספק שהרב וייס הוא אדם גדול ברוחו והוא מחנך ומקרין מתוכו את חכמתו בדרכים רבות שלא כולם מילוליות. הרב מבין שכאשר הוא בטלויזיה מול אילנה דיין הוא נמצא מול תרבות יהודית אחרת. זוהי תרבות שמביאה ניצוצות של מהות בעטיפה יפה מאוד ונותנת לך את האפשרות במידה ותחפוץ בכך להעמיק בעצמך זוהי הדמוקרטיה יש בה דיאלוג ,שום דבר אינו באמת קדוש ואין פרות אדומות.

      ולכן על אף שבישיבתו כל העדה היתה מקשיבה בשקט למונולוג ולדרשה עם עומק חכמתו .זוהי תרבותו של הרב ושלך אתה שיש בה המון מהות ומעט חיצוניות ופרטים ,יש בה היררכיה מאוד נוקשה ופטריאכלית.

       מול אילנה הוא הסכים להתראיין  ונוצר דיאלוג שאתה ומגיבים אחרים בסרט ראיתם כחוצפה מצידה של אילנה (האשה המגונדרת) ואילו הוא קיבל את שאלותיה וחקירותיה ללא הבעת תרעומת והסתייגות.

      גדולתו כרב וכמחנך באה קודם כל מתוך הבנה שיש כמה תרבויות בתוך היהדות והוא אינו שופט את התרבות האחרת אלא מקבלה ובכך הוא נוהג לפי מסורתו של הרב קוק ששאף לאחד בין אמונה ומדינה ,מסורת ומה שנקרא חילוניות ומתוך החיבור והדיאלוג בינהם ליצור תחילתה של גאולה.
      ואם זאת אתה שופט בחומרה הן את תרבות החילונית שבתוכה ,כפי שאני מבין ,אתה חי ואף משתמש כאשר אתה כותב באינטרנט וחי חיים חילוניים, לכאורה ריקים ממהות ותוכן. ואתה כנראה שופט לחומרה את התרבות המסורתית שממנה כנראה ברחת אבל אתה מסתכל עליה בנוסטלגיה וקנאה.השפיטה והמלחמה שבתוכך יוצרת קרע שהוא התולעת המכרסת ושמה העיברי הוא מדון.

       

      אם תקבל את הטוב שבשתי התרבויות החיצוניות והפנימיות שבך תיצור דיאלוג בין שני הקצוות שהם רק לכאורה ניגודים ולא תשפוט אחת לפי הנורמות של האחרת תוכל תוכל להשכין שלום בתוכך ולהביא את עצמך לגאולה.

        17/8/08 23:43:
      עשית לי את היום, רק בגללך תגובתך שווה הפוסט הזה.


      יוסי יקר!

       

      הזדהתי מאוד עם דבריך העמוקים, המנוסחים להפליא.

       

      נולדתי בשומרון, מקום בו צומחים גם אנשים יפים כמו רב זה.

       

      אני גרה קרוב למרכז הרב וסערתי בליל-הפיגוע, בעיקר בגלל הקרבה הביוגרפית לציבור זה.

       

      את הראיון הנ"ל ראיתי מזמן וכמוך נפעמתי, ואף דמעות ירדו מעיניי, על אף היותי חוזרת בשאלה זה שנים.

       

      ולמה דמעות? כי הרגשתי שהאיש הזה מלא טוהר,אצילות,מורה בחסד. וידעתי שמצד אחד אני כ"כ רוצה להיות זכה כמותו

       

      בעולם מלא תככים וקומבינות ומעילה. ומצד שני יודעת שלא מסוגלת להשתלב בחברה החונקת הזו, בסגנון "מרכז הרב".

       

      ובכיתי כי לא ידעתי איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שאינם בהכרח דתיים אדוקים, שאוכל להיות תלמידתם

       

      וידעתי שכמעט ואין אנשים אציליים ומסותתי-נפש כאלה בחברה החילונית, והיה מר לי מאוד.

       

      ואני כמוך מטלטלת כל חיי בין צורך לחירות ואותנטיות ,לבין צורך ברוח ומשמעות.

       

      הבנתי אותך,יוסי יקר, יש שכר לפעולתך.

       

       

        25/7/08 10:54:

       

       

      לחנן היקר.

       

       מתנצל על האיחור הרב בתגובתי, תוצאה של מיאוס בכל בירבורי ההבל בקפה של אנשים המחליפים חיי שעה בחיי עולם. מצד אחד אני מרגיש שיש לי הרבה לומר להם, מאידך אני מרגיש שבתוך כל קליפות ההבל,  לא הרבה מתעניינים בתוך האמיתי.

       

      דבריך נעמו לי מאד ואכן היטבת לתאר:

       

      "... הדברים שביטא הרב וייס הם מילים דרכם הצלחנו להכנס לעומק הנפש שלו, לעדינות וליופי של עולם פנימי כל כך עשיר, מדוייק, כל כך אוהב ומאמין, וכל כך מיוסר. רק מפגש כזה יכול לפתוח עולמות. "

       

      " יש משהו ברב וייס שהוא כל כך לא תקשורת, כל כך לא מסך טלויזיה, שהדיסוננס שמתרחש בצפיה שובר מולנו את כל הדמויות שהתרגלנו להם על המסך, את כל האילנה דיין ושות', ומציג אותם ערום ועריה. ובעצם, יש משהו בעולם האמוני שהרב וייס מציג ומייצג, שסותר במהותו את העולם שאנו נמצאים כל כך בתוכו.

      אבל את הסתירה אנחנו לא צריכים ממנו. אני ואתה וכולנו מרגישים את התולעת הזאת עם כל פרומו של השרדות ועם כל כניסה אקראית ל-YNET או NRG.  הרב וייס מציג לנו את האלטרנטיבה."

       

       

        6/5/08 23:11:

      יוסי היקר.

      בשיטוט אקראי ברחבי גוגל הגעתי לפוסט שלך.

      נגעת לליבי, וחשתי צורך לכתוב כמה מילים.

      כבר מספר שנים אני עובד בחינוך עם ילדים ונוער בבתי ספר. גם דתיים וגם חילוניים. הייתי שמח לשתף אותך באכזבות רבות ובכמה הצלחות, אבל לא כעת.

      בדברים המדהימים שלך, הצלחת לנסח במדויק תחושות רבות שאני חש אותם זמן רב, כמורה ומחנך.

       

      השאלה הגדולה שמקוננת בי מאז התחלתי בעבודה החינוכית היא 'איך מחנכים לאידיאליסטיות'? איך מחנכים אדם להיות אכפתניק? הרי אין כאן חומר לימודים, אין מתמטיקה, אין הוכחות.  איך אני יכול לשבת מול כיתה ולהסביר להם ש'כדאי' להם להיות אנשי אמת, אנשים ערכיים, נותנים. אנשים שמאמינים בטוב בחיים.

      איך אפשר להסביר לילד שהשרדות זה אולי חמוד, אבל זו רמה כל כך שטחית, ראשונית? זה לאכול את הסוכריות בלי להגיע לקצפת, ושלא נדבר על העוגה עצמה?

       

      ועם הזמן, אני מרגיש יותר ויותר, שהעבודה החינוכית האמיתית היא המגע. כל מחנך צריך לדעת, שחומר הלימודים הוא אמצעי להיפגש עם הכיתה. לחשוף מולם את עולמו הפנימי, את מה שמטריד אותו, את האמונות שלו, את היחס שלו למה שהוא מלמד ומציג. המורה איננו האמצעי להעברת חומר הלימודים, אלא חומר הלימודים הם האמצעי למפגש עם המורה.

       

      אני מרגיש, שמה שעברת בצפייה, על פי התיאור בפוסט, זה בדיוק אותה נקודה של מפגש. הדברים שביטא הרב וייס הם מילים דרכם הצלחנו להכנס לעומק הנפש שלו, לעדינות וליופי של עולם פנימי כל כך עשיר, מדוייק, כל כך אוהב ומאמין, וכל כך מיוסר. רק מפגש כזה יכול לפתוח עולמות.

       

      לשמחתי, ובניגוד לכל האוירה הכל-כך פסימית של חגיגות השישים (שהרי זה כל כך מגניב להתבכיין ולקטר), אני פוגש סביבי הרבה אנשים כאלה. מורים, מחנכים, אנשי אמת, אמונה ועדינות נפש. דתיים רבים, וחילוניים רבים, שלא מסכימים לעצור את החיים ברובד של כוכב נולד או אפילו ברובד ההתבכיינות על כוכב נולד.

       

      לצערי או לשמחתי, אני מלמד תקשורת. זה תחום התמחותי. וכפי שאתה מתאר, יש משהו ברב וייס שהוא כל כך לא תקשורת, כל כך לא מסך טלויזיה, שהדיסוננס שמתרחש בצפיה שובר מולנו את כל הדמויות שהתרגלנו להם על המסך, את כל האילנה דיין ושות', ומציג אותם ערום ועריה. ובעצם, יש משהו בעולם האמוני שהרב וייס מציג ומייצג, שסותר במהותו את העולם שאנו נמצאים כל כך בתוכו.

      אבל את הסתירה אנחנו לא צריכים ממנו. אני ואתה וכולנו מרגישים את התולעת הזאת עם כל פרומו של השרדות ועם כל כניסה אקראית ל-YNET או NRG.  הרב וייס מציג לנו את האלטרנטיבה.

       

      וכמוני - כמוך, אני לא רוצה ולא יכול לוותר.

      ברגעים של יאוש טכנולוגי, אני שם באוזניות את שירו המופלא של מאיר אריאל 'חיית המתכת', וחוזר לנבואות הזעם של ספר דניאל אותם משליך מאיר היקר על 'הקולוסואום הכל-עולמי הזה, עם חלונות ההצצה אל הזירה... תחליף תחנות, תמיר ערוצים, תשוטט כאוות נפשך בעולם... תתרגל לחסל בלחיצת כפתור, חיית טרף - גלדיאטור'.

       

      אני רוצה עשרות הרב וייסים כאלה. דתיים, חילונים, חרדים - לא אכפת לי, ונמאס לי מההגדרות. אני רוצה אותם על המסך שלי, באינטרנט, בחדר המורים ובמשרד החינוך. אני רוצה לשמוע משפטים כאלה של הרב קוק על חידלון המוות ועוצמת החיים, ולא קלישאות של בדרן/מנחה יום זכרון לעת-מצוא. אני רוצה לתת לתלמידים שלי אוכל לאותה התולעת המכרסמת, ולא להשקיט את קולה בהאבסה אינסופית של שירי יאוש, חידלון והתבוססות עצמית תוצרת אריק ברמן וערוץ 2.

       

      כמוך, גם לתלמידים שלי מגיעה תולעת רעבה.

      וסליחה על האריכות.

        17/4/08 20:18:

      מישהו פעם אמר בציטוט חופשי: " קרונות של אכזבה חוסמות לי את הדרך להתחבר לאנשים", וכך אני מרגיש עכשיו. עוד קרון נוסף ברצון להתחבר ליפה שבבני האדם. עוד לבנה בחומה הגבוהה שביני ובין העולם.

      אחרי שעברתי טלטלה בתקופה האחרונה, כתבתי את הפוסט בגילוי לב יוצא דופן, כמו שאני אוהב לעשות ברדת עלי ההשראה, כשהדמיון עף חופשי ומשוחרר ברוח כמו אפיפון ללא מצנח.

      והנה מעל 300 קוראים, ורק מספר תגובות, ורק 3 כוכבים. וכשאני קורא את התגובות אני מרגיש שאף אחד לא קולט אותי. ואני מאשים את יכולת הנסוח הדלה שלי.

      והתמיהה גדלה. למה אף אחד לא קולט את הביטנה של הדברים? איפה אתם אנשים? תגיבו, תעשו את זה מעניין.

        16/4/08 21:10:

      אהבתי מאד וכיכבתי

       

        9/4/08 01:15:

      לא ראיתי את הראיון...המחשב קצת מסרב לשתף פעולה אבל בכל זאת רציתי להגיב...

      אני חושבת שהמון ישראלים (אני אמנע מהשימוש במילה יהודים) נמצאים במקום הזה אבל למה ללכת רחוק?...תאמת אני נפתחתי אליו לאחרונה והוא האיר את עולם בצורה שונה, חיובית, נפתחתי.. והאנשים האלה לא מוסתרים הם שם גם אם התכלית או "המימוש" שלהם לא מובן לך "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום"...

      מקווה שתצליח בדרכך...איזו שתבחר...

       

        7/4/08 21:48:
      אומרים שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, גם אני עברתי תהליכים, למדתי הפנמתי וחיפשתי את שביל הזהב. אם נדע לשלב בין שני העולמות נצא נישכרים, וזה מה שאני מנסה לעשות בעולם הזה, לינוק מהרוחניות וליישם בחומריות. לא תמיד זה הולך. אבל כל החיים זה עשייה ותהייה. ומי שלא מנסה אף פעם לא יודע
        4/4/08 14:46:
      אני יכול לספר לך שביולי אחגוג 3 שנים ללא טלויזיה, וזה בהחלט שווה חגיגה. יתפנה לי הרבה זמן ופתחתי אפיקים חדשים ונהייתי אנטי גדול של המכשיר הזה. אבל, כאימרה המפורסמת, "גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום", והמיפגש החזיתי הזה הוא יצירת מופת לכל מי שעיניו פקוחות לראות מבעד לזקן העבות והחליפה השחורה. וכל מה שאני מנסה לומר לך ולאחרים ולשם כך כתבתי את ההקדמה, שיש לנו הזדמנות יוצאת דופן במיפגש החזיתי הזה לגלות משהו עמוק מאד שהוא ניסתר מאיתנו, איך צריך להיראות אדם שקם בבוקר ומזכיר לעצמך שה' חופש כל חדרי בטן וזה לא משתלם לטווח רחוק לברוח למחוזות של שקר עצמי. כשאדם יודע שהוא אינו יכול לשקר את ה', יותר קשה לו לשקר את עצמו.  
        4/4/08 14:11:

      אני בוחרת שלא להיות יען ובוחרת גם לא להיות מובלת באפי ע"י התקשורת שמבנה סדר יום ומנסה לגרוף רייטינג ע"ח סבלם וכאבם של אחרים. צריכת תקשורת במינון היא תובנה שיש לי מזה מספר שנים. אני כבר לא בעניין של "פסטיבלי"(סליחה על המילה) אבל.

      אפשר להתעדכן בידיעה מבלי לעבור בנבכי נשמתו של הקורבן או הקרובים אליו. ברור לי שיש שוני באופן שבו אנשים דתיים מתמודדים עם אבל ושכול. הדרך שלי ללמוד נושא זה היא בלקרוא על הנושא  להבין מתוך דברים ולא להתבונן בתוכנית מערטלת, נוברת, מכאיבה.... אולי פשוט כי אין לי יכולת להכיל את כל הצער .

        4/4/08 12:37:

      למיכל ודינדין,

      תודה על התייחסותכן, וכדי לעשות את זה מעניין, אני חייב לומר מספר דברים.

        מיכל, היקרה,לא הבנתי אם צפית בראיון, או רק קראת את ההקדמה שכתבתי, שהיא לא האישו העיקרי אלא אמורה לשמש רק כפנס המאיר את הקסם האמיתי, וזהו קסמו הרב של הרב. וסוד קסמו, כמו כל האנשים הצנועים והענווים באמת, שקסמם מוסתר מהעין החיצונית של בן דורנו החומרני, הנהנתי והשואפוני. דור שבו הצורה חשובה יותר מהמהות, והאריזה היא העיקר והתוכן הופך לטפל.  

      אבל הקסם האמיתי זה להתבונן על הרב, רגע אחד יותר ארוך מבט אחד יותר עמוק. ולגלות את סוד קסמו המוסתר. כשרואים אדם תמים ועניו ויחד עם זה עמוק וחכם זה שיר הלל לטוב שבאדם.ונותן תקווה.

        

      אבן יהודה כתב: " עבד ה' הוא לבדו חופשי". מי שמאמין שהעולם הזה הקצר והארעי, אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, הקיים לנצח נצחים. מי שמדמה לנגד עיניו שה' חופש כל חדרי בטן, הופך לחופשי מהצורך לשאת חן בעיני הבריות. הראיון הזה, מאד מעניין בעיני בגלל שהוא מעמיד זה מול זה, את שני הצדדים של עבדות הבריות לעומת עבודת ה'. והישיבה החזיתית מחריפה את הניגוד החזותי, ולכן הראיון הזה הופך להיות מעוד ראיון בטלוויזיה למשהו הרבה יותר מאלף, המוליך לתובנות מרחיקות לכת מעבר למקום ולזמן ולאנשים שבראיון.

       לדינדין היקרה,

      לצערי, אי אפשר להיות בת יענה ולברוח מהמציאות. והמציאות בארצנו היא מציאות קשה של פיגועים, אי אפשר לברוח מזה. דווקא כשצופים בצדדים האפלים והאבלים של המציאות, והכאב מסעיר את רגשתנו, דווקא אז משתחררות מכבלן המחשבות היותר מעניינות שלנו. לפעמים דווקא מהתהומות החשוכים ביותר, נולדות המחשבות הזוהרות ביותר.

       ובמקרה של מרכז הרב, זה מעניין לראות איך אנשי אמונה מתמודדים עם הכאב והשכול. לקלוט את נימי הנפש הדקים, התגובות האציליות, האיפוק וקבלת דין שמיים זה שעור לחיים שחבל לפספס אותו, רק בגלל שקשה לנו לצפות בזה.  

        2/4/08 21:26:

      קראתי, צפיתי חלקית ושבתי לקרוא.

      הראיון היה לי קשה לצפיה. גם בגלל הכאב והעצב הרב וגם בגלל שנמאס לי לראות עיתונאים מחטטים בפצעים הפתוחים של אנשים בפומבי. את אילנה דיין אני מאוד מעריכה. אבל שאלות איך הרגשת כש.... נשמעות לי יותר כמו שאלות מכורסת הפסיכולוג. המטרה: לגעת בעצב החשוף שלו כדי לגעת בצופים עושה לי רע.

      כשקראתי את הפוסט שלך הבנתי שלא ממש היית במקום שאני הייתי בו. האזנת מעבר למילים. חווית חוויה של הארה. חוויה של תובנה, אולי חוויה שסוללת דרך או כזו שמראה לך את הדרך חזרה.  יש משהו במנהיגים בעלי שיעור קומה עם יכולת מילולית גבוה, רוחניות ואצילות נפש שמרטיטים מיתר בלב. בד"כ כשאנחנו מכנים אנשים מנהיגים אנחנו מתכוונים לפוליטיקאים. לדעתי המנהיגים האמיתיים הם המורים, המחנכים אלו שעבורם חינוך הוא יעוד. הוא נראה לי כזה.

      לא יודעת לאן הדרך הזו תוביל אותך, אני רק מקווה בשבילך שלא תעבור מן הקצה אל הקצה.

      בעידן של אובדן ערכים, אנשים בעלי ערכים ודעות מוצקות יכולים לסחוף אותנו.

      מקווה שתמצא את האיזון שלך. איזון שישלב בין העולמות.

       כל טוב

       

        2/4/08 14:59:

      מרגש הפוסט הזה,

       

      בהחלט נשמע/נקרא שנפתח משהו חדש ישן בתוך חדרי ליבך

       

      שאפו וכוכב

      ארכיון

      פרופיל

      יוסי איתן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין