"זמן רב הלך הנסיך הקטן בין חולות, סלעים ושלגים עד שהגיע לבסוף לדרך רחבה. כל הדרכים מוליכות אל בני האדם.

שלום!- אמר הנסיך הקטן.

הוא עמד לפני גן שושנים בעצם פריחתו.

שלום!- ענו השושנים.

הנסיך הקטן הסתכל בהן, הן היו דומות לפרח שלו.

מי אתן?- שאל בתימהון.

אנו שושנים,- ענו השושנים.

אה!- קרא הנסיך הקטן.

הוא התעצב אל ליבו עצב רב. השושנה שלו סחה לו כי היא אחת ויחידה במינה בכל העולם כולו. והנה מצא כאן, בגן אחד בלבד, חמשת אלפים שושנים, שכולן דומות אשה לרעותה!...

היא היתה מצטערת מאוד- הרהר הנסיך הקטן,- אילו ראתה את כל אלה... ודאי היתה משתעלת ומעמידה פנים כנוטה למות, כדי לא להראות מגוחכת בעיני. ואז הייתי אנוס להעמיד פנים כדואג לשלומה, שאם לא כן היתה מתה באמת כדי להשפיל את כבודי אני...

אחר הוסיף ואמר בליבו:

- האמן האמנתי כי עשיר אני בפרח יחיד- סגולה שאין כמותו בעולם, והנה ראיתי כי אין זו אלא שושנה פשוטה ושכיחה. היא ושלושת הרי הגעש אשר לי המגיעים בקומתם לבירכי, ואשר אחד מהם כבה אולי לעולם - אלה בלבד אין בהם כדי לעשותני נסיך גדול ורם מעלה...

הוא כבש פניו בדשא וגעה בבכי."