לפני כחודשיים התחלתי התמחות קצרה בפורנרינה, חברה איטלקית שההבדל בינה לבין דיזל ומיס סיקסטי הוא שהיא תגדיל לך את המינוס קצת יותר. הציבו אותי בחדר תצוגה שבו מבקרים הקניינים שמעוניינים להזמין את הבגדים לחנויות שלהם והודיעו לנו שאנחנו הולכות לנשום ולחלום את הג'ינסים האלה בחודש הקרוב, אני לא יודעת מה איתכם אבל לי יש טראומה קשה מקולבים ומסידור בגדים לפי צבע, או יותר נכון מעבודה בזארה. אותי הושיבו במשרד קטן {משרד ראשון כל הכבוד לי} וכדי לקשט את השולחן הריק שלי הביאו לי גם ספל ורוד במיוחד שיפיק חיים בקפה המזעזע שלהם. במשך חודש {טוב קצת פחות אתם יודעים אני גם צריכה ללמוד לפעמים} העברתי את הימים שלי בתיוק וסידור אלפבתי {מה שלא כל כך היה מוצלח, דיסלקציה זה דבר מסובך} של קניינים, שיחות טלפון חוזרות ונשנות עם קניינים שחושבים שנשאר שם עד 9 כדי שהם סוף סוף יגיעו {מה שבאמת עשינו} ובשיחות עמוקות עם הממונות על אחת על כל הבויפרנדס הקטינים שלה ואחת שניסת להוכיח שלחיות על קפה מזעזע זה עובד, אני בתמורה בלסתי לה המבורגר מול הפרצוף בלי הכרה.

אז אחרי חודש הכל נגמר וכתמורה לכל העבודה הקשה שלי והכנת הקפה שלי, קיבלתי זוג נעליים שהזלתי עליהם ריר במשך כל החודש. אז מה בעצם למדתי מכל ההתמחות הזאת?

שהקניינים בהרודס עובדים לפי שעון ניו יורק, כמה קללות מעוד שימושיות באיטלקית, שלעומת הבחור בסופר סייז מי אני כן מסוגלת לשרוד חודש של מקדונלדס ושכדי פעם הבאה לבדוק  מה מכילה הקופסא אחרת אתה נתקע עם שתי נעלים שמאליות.