משרד הבריאות מזהיר: פוסט זה לא מיועד לטיפוסים אורבניים כבדים בעלי לב חלש או בהריון.
כילדה לא קראתי הרבה, כנראה פנאי נפשי מוגבל או בעיות קשב (או שניהם), אבל אחד הספרים שכן קראתי וזכור לי כמעולה זה משפחתי וחיות אחרות. כל כך נהניתי ממנו שרק מעצם כתיבת מילים אלה מתחשק לי "לרוץ לחנויות ולקנות!". שמחתי לגלות שאני לא הילדה היחידה שאוהבת לעקוב אחרי שורות הנמלים. עד היום אני בסתר (או לא בסתר) צופה על השורות, אם אני צריכה לשרוף זמן, תושיבו אותי ליד קן נמלים ואני כבר אדע מה לעשות. תחזרו כשתסיימו. דעו לכם - התגלמות אידאל הקומוניזם, איך סטלין היה גאה! הן הולכות בשורה ותמיד יש זרם זרזיפי של נמלים שהולכות בכיוון הנגדי אבל בדיוק על אותו מסלול. אז הן כל הזמן נפגשות זו הגברת עם אחייניתה הבאה ממול, נעצרות לכמה רגעים, וממשיכות. ואין לי מושג על מה הן מדברות הדודות אבל לכולן יש מה להגיד ולספר! ריכולים, בשורות על זו שילדה או זו העומדת, קשקושים לרוב! אולי הם משחקות טלפון שבור. בנוסף לשיירה יש את הנמלה שטעתה בכיוון ויצאה ממסלול הפורמונים (הורמוני ריח). ואני - לבי לבי יוצא אליה. כשהייתי ילדה (זה הולך להיות מביך) הייתי לפעמים מחזירה את הנאבדות לשביל. או מאידך הייתי לוקחת נמלה על היד ועושה לה מדבר-דיונות מהאצבעות - הנמלה נדרשה לעבור על אצבע ואז באה אצבע מהיד השנייה ואז אצבע מהיד השנייה ואז אצבע מהיד השנייה עד שריחמתי עליה. אם כן אחזור לעניין שלשמו התכנסתי. מלבד הטווס שחי איתי כיום, שהוא באמת חיה נדירה לה אני אקדיש פוסטים נפרדים, יש בביתי שבמושב מספר חיות נוספות. הן מסתובבות לי בין הרהיטים, בדרך כלל אוהבות להיצמד לפינות הקיר של החדרים, בעיקר הסלון, הרי זה חדר המשפחה ויש מקום לכולם. לעתים האמיצות שביניהן מעזות לחצות את הסלון הגדול ואני נדרשת לא להפריע, שלא יפחדו מהמפלצת מרעידת הבלטות. החביבה עלי ביותר היא שרית השממית. ביתה, כך מתברר, באחד העציצים בסלון ומשהו קרה לזנב שלה - כאילו התייבשה עליו חתיכת נייר לבן או משהו ואז רואים שממית מסתובבת בתוך העציץ, עם זנב מונף מעלה ובקצהו מתנוסס דגל לבן. אבל לא ניכר מהתנהגותה שיש לה איזשהו צורך להיכנע. הוא מרגישה מאוד בבית. לפני שבועיים כששטפנו את הבית השפרצתי על העציצים של הסלון עם צינור (שאני מכניסה מהגינה). אמנם השממית קצת נבהלה, אבל היא נשארה שם מתחת לעלים הגדולים עד יעבור זעם. אח"כ כשהורדנו את המים היא נעמדה על שולי העציץ, עם הראש בחוץ, והביטה בנו בעניין רב מורידים את המים. נשארה שרית להביט בנו עד שסיימנו מלאכתנו ואח"כ נעלמה לענייניה. בינתיים לא ראיתי אותה מאז. אבל אנחנו מקיימות תקשורת לא מודעת. חיה נוספת ששייכת למשפחתי זה העכביש. עכבישים, ברבים. לא, אני לא פוחדת או נגעלת מעכבישים. כל עוד הם שומרים על מרחק סביר אז אנחנו חברים, כמו ישראל וערב הסעודית, נגיד. יש כמה סוגים. ראשון ולפני הכל, החביב ביותר, הוא עכביש אדידס. האפור הקטן הקופצני עם פסים אפורים ולבנים על הגב. אלה חביבים עלי בגלל הנמרצות והחיוניות שלהם. והם גם יחסית מהאמיצים (או הטיפשים) שבחיות - הם אלה המעזים לחצות את הסלון. הם בד"כ מבינים מהר כשאני רומזת להם בצורה ברורה שהם מתקרבים קרוב מדי לנעלי הבית שלי או אלי אישית. כשאני שוטפת את הרצפה אני מנסה לתת להם לברוח מהמים שלא יקלעו לסערה. הטווס פחות רחמן ממני בעניין הזה וזה קצת עושה לי עצוב אבל מה לעשות, יש גם את תורת האבולוציה שפועלת בינינו, אם נרצה או לא. יש גם את הזן הפלשתי והפחות מוכר - עכבישי המים. הם נראים כמו גרסת ענק של עכבישי אדידס. רגליים מאוד ארוכות ונראה לי שקשה להם קצת לשלוט על כל הרגליים האלה כי הגוף קצת צנום (לטעמי) ביחס לרגליים. הם חיים באיזו פינה בגינה שלנו ומדי פעם יש אחד טועה שנכנס לבית, רואה כי טוב, ונשאר. עליהם אני פחות מרחמת בזמן השטיפה. הם פחות מבינים רמזים וכשהם מבינים הם מגיבים דיי לאט. אבל אני מורידה את המים בצורה שנותנת להם סיכוי, רומזת להם את הכיוון החוצה בעזרת זרם המים. הזן האחרון, המשעמם, ונטול האישיות, הם החוטים הזזים שקוראים לעצמם עכביש. כולם מכירים אותם וודאי והם מצויים על התקרה בד"כ, שולטים שם ביד רמה. רק ששואב האבק שולט יותר חזק. אחרון לפוסט זה, אני רוצה לדבר על שליח השטן שמדי פעם חודר לביתנו, ואני לא מדברת על המקק (זה האחרון הוא האנטי-קרייסט האמיתי, ותודה לאל לבתינו לא הגיע). אותו שליח שטן הוא מרבה רגליים שחור וארסי, בערך 10-12 ס"מ אורך, 1 ס"מ רוחב. והוא לא נחשב לחלק מהמשפחה שלנו. מדובר על הנדל. מי שראה נדל שחור וארסי יודע שידידות ארוכת שנים לא תצמח בינו ובינו. אין ספק לאיזה כוחות הוא שייך. הוא גדול, הוא כבד אך זריך ודוחה, איחס, מגעיל לי רק מלכתוב על זה. הרומן בינינו התחיל כשלמדתי למבחן ענק וקשה בתואר ראשון - פסיכולוגיה פיזיולוגית (יש אומרים שגם מבחן זה שייך לכוחות הרשע, אבל אני הלכתי לעשות בזה תואר שני. אולי זה אומר שאני שייכת לכוחות הרשע?). אם כן, באחד מאותם ימי קיץ שטופי מסכות-שינון, הלכתי לשטוף כלים, כי זה מה שעושים כשלומדים למבחן, ושליח שטן אחד יצא מהמסננת שבכיור המטבח. חי ומתפתל! רוסס השליח מיד והמתין בכיור לטווס עד שיחזור הביתה לפנות אותו. לא התקרבתי לשם יותר כל אותו היום. אבל זה לא נגמר. אחוזת אימה חזרתי לסלון עם אשליה לפיה אהיה גיבורה ואחזור ללמוד על הספה. עם חזרתי לסלון אני רואה שלוש (!!!) מפלצות ליד שולחן האוכל שבסלון, צמודים לפינת הקיר. התקשרתי לטווס, זה היה יותר מדי בשבילי, אך הוא, שבקושי ראה חיפושית זבל בילדותו האורבנית, לא הבין על מה המהומה וענה ברצינות תהומית "אז תעיפי אותם עם מטאטא". אם כן, גם אלה רוססו. אך נשמתם נותרה ליד שולחן האוכל עד יחזור הטווס בתפקיד חברה קדישא. אני מצידי נותרתי עם לחץ דם גבוה שלא ירד עד פינוי הנשמות לעת ערב, נאלצתי כל אותו יום לעבור ליד בית הקברות בלי להסתכל לכיוון. מיותר לומר שלא למדתי כל אותו יום אלא הייתי עסוקה בסיפור הזוועות לכל המוכן לשמוע. מאז אני לא הולכת יחפה בבית.
(ותודה לפרנק סינטרה שליווה אותי לאורך הכתיבה של פוסט זה. נעמת לי מאוד) |