"יקירתי, אני מפחדת."

בכיתי 

לעצמי.

זה היה כמה מאות מטרים לקראת סופו. כבר יכולתי לראות את הגדה השניה, גדולה ומאיימת. נפלתי וסירבתי לקום. שמעתי את המוזיקה שלי ובכיתי בקול גדול, התייפחתי ושיוועתי לתהום. קיוויתי שלא אצטרך לקום יותר. זה נראה היה לי יותר מדי.

המוצ'ילה היתה זרוקה מאחוריי. 

"רוצה קפה?" שאלתי את ענבל.

"לא, תודה, שתיתי כבר שניים"..

הכנתי לי קפה בעיניים טרוטות בתחנה האחרונה. בסוף הגשר כמעט הכל כבר עשיתי. התחלתי לעבוד. נפרדתי ממי שחשבתי שיכול היה להיות הבחור שלי. נפרדתי ממי שחשבתי פעם לחברה טובה. ילדים הצטרפו אחת לשבוע לדרך שלי. החתולה שלי חזרה אליי. הרמתי את עיניי הנפוחות וגיליתי שנשאר צעד אחד.

בשארית הכוחות, הגשר מתחיל להתפרק מאחוריי, החלטתי לחיות.

הרמתי את עצמי ונשאתי אותי אל הגדה השנייה. עשיתי את הצעד הזה כשתקווה קטנה מזדחלת בהיסוס מה אליי. פרפר לבן התעופף לו בשמיים של הגדה המחכה לי.

הרמתי את רגלי והנחתי אותה על האדמה.

ואז את הרגל השנייה.

הזדקפתי.

עמדתי שבריר שנייה, מסתובבת אחורה. ואז קרסתי על גדתי, יושבת.

והתחלתי לבכות.

בכיתי, והגשר החל להתמוטט לפניי.

ככה בשקט, נפרמו הקשרים האחרונים והסנדות הדקות נשרו למטה, ואני כבר לא עליהן. ככה ישבתי, על גדות הנהר הסוער, הגשר המפורק בתוכו, שעות ארוכות בבכי.    

גם עכשיו אני עוד קצת מפחדת. כמו תמיד..

כבר התקדמתי בגדתי הנוכחית. התרוממתי ושוב התחלתי ללכת.

עכשיו אני הולכת בה, ירוק מתחיל להופיע לעיתים על האדמה הקשה.

פרח פה, פרפר שם.

שורה של ברושים נשכחים קורצת אליי.