כותרות TheMarker >
    ';

    הרהורים (שם זמני)

    יש בי בערה, לבה של יצרים
    זה כמעט גולש החוצה
    כמו בסיר לחץ הפולט החוצה קיטור,
    זה יוצא... בהבזקים...
    בד\"כ הבזקים שנבלמים... מדודים למחצה
    לעיתים פשוט יוצא...

    אני רוצה במילותיי להתערטל ולהתפשט
    לשתף בכמיהות, בפחדים
    להתהדר בסיפורי גבורה מקצועיים
    לתאר עונג כך שכל מילה תורגש פיזית

    לתת למילים לזרום בחופשיות מבלי למדוד כל הברה במד הבוטות, היהירות, הפרובוקטיביות, החולשה, העדנה, הפגיעות...

    לראות לרגע את עצמי.. ולא רק את השתקפותי
    או אולי לחדול מלהתבונן... ופשוט להיות

    מזמן שלחתי מכתב פיטורין לצנזור... מסתבר שמוכן לעבוד גם חינם

    במהלך השנים למדתי להגניב מסרים בעקיפין... מסרים עוקפי צנזורה

    יש בי בערה, לבה של יצרים
    זה כמעט גולש החוצה
    כמו בסיר לחץ הפולט החוצה קיטור,
    זה יוצא... בהבזקים...
    בד\"כ הבזקים שנבלמים... מדודים למחצה

    לעיתים פשוט יוצא...
    יצא.

    פוסט לרני (או לעצמי... לא יודעת)

    27 תגובות   יום שלישי, 1/4/08, 21:32

    מזה 20 שנים אני מבקרת פעמיים בשנה בבית העלמין הצבאי סגולה, ולאחר מכן עוברת לבית בפתח תקוה. 20 שנים שמרגישות כמו 3... גג. עשרים שנים של כניסה למעין מודוס חסר זמן... ואז, לאט לאט, שמים את הגוש הזה, שמופיע לו בבטן ובגרון חזרה על המדף וממשיכים הלאה.

     

    ----       ------        ----      ------

     

     

    תמיד היה לי ברור שאגור בארץ. שאשוב, שאעשה עליה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. לא יודעת למה היה לי ברור. אולי בגלל שכשגרתי כאן, בין הגילאים 3-10, ישראל הותירה עלי רושם כל כך חזק של מהות, של חיוניות, של שליחות, של אהבה בין אנשים. של משפחות מאושרות.

     

    אחת המשפחות שתמיד סימלו עבורי את כל הסיבות מדוע אני רוצה לחיות בארץ היתה המשפחה של חני וזאביק, עם שלושת ילדיהם, נטע היפה, רני ושגיא התינוק. כל פעם שהיינו מבקרים אצלהם בפתח תקוה היתה זו חגיגה. היתה להם חצר ענקית  בה שיחקנו תופסת, מחבואים, משתכשכים בבריכה המאולתרת, שרים... תמיד היתה שם מוזיקה. חני מורה למוזיקה. זה היה בית של שמחה. כמו שרציתי ששלי יהיה.

     

    ביולי 1987, הגשמתי את חלומי ועליתי ארצה. להתגייס. להיות כמו כל הישראלים. להיות ישראלית כמו נטע היפה, לשבת עם חבר'ה כמו רני שמנגנים בגיטרה ושרים (נשמע קצת מופרך כיום, אבל כך זה הצטייר לי אז...והאמת... שעדיין קצת גם היום...).

     

    רק שתרומתם של המשפחה של חני וזאביק לתחושת הישראליות שלי היתה שונה משחשבתי שתהיה.

    3 חודשים לפני עלייתי ארצה, רני נהרג בהתהפכות נגמ"ש.

    ככה.

    סתם. 

    כ"כ מיותר, כ"כ לא קשור לכלום,

    פשוט נגמר.

    וכך גם נגמרה השמחה בבית שסימל עבורי אושר.

     

    את יום הזיכרון הראשון שלי בארץ, יום הזיכרון הראשון שלי כחיילת, עשיתי בבית העלמין הצבאי בפתח תקוה. כל גרעין הנח"ל של רני הגיע. לא הכרתי אף אחד מהם. הם היו קבוצה מלוכדת ועצובה של חיילים שנהפכו לאפילו יותר מלוכדים עקב האירוע. כדי לתמוך במשפחה. כדי לתמוך בעצמם.

    עמדתי מהצד ולא הרגשתי שייכת להם. הם היו באבל המשותף שלהם על אובדן חברם אהוב נפשם מהגרעין.

    אני התאבלתי על רני איתו שיחקתי תופסת.

    התאבלתי על שבירת החלום של אושר.

     

    מאז, כל שנה, ביום השנה למותו וביום הזיכרון אני מגיעה לאזכרות של רני. אחרי כל אזכרה, הולכים לבית של חני וזאב. אותו הבית בפתח תקוה. הגינה כבר לא מטופלת.

    20 שנים בהן התפריט בבית לאחר בית העלמין לא משתנה. סלטים, פיתות, פלאפל, עוגות...

     

    20 שנים, כל חברי הגרעין מגיעים. כהשתחררו מהצבא, היו כאלו שלא הגיעו כי היו בטיולים בעולם.. שנה לאחר מכן חזרו בשרוואלים וזקנים.. כמה שנים מאוחר יותר הגיעו באמצע בחינות באוניברסיטה.. אח"כ התחילו להגיע עם בני זוג.

    לזה צמחה כרס קטנה, ההוא מתחיל להקריח.

    פתאום התחילו להגיע תינוקות...

     

    20 שנים אני פוגשת אותם... גרעין נח"ל שנפגש פעמיים בשנה. כאילו הזמן עמד מלכת. אנו נראים אחרת, נסיבות חיינו משתנות משנה לשנה, אבל האנרגיה הקונטקסטואלית נותרה ללא שינוי. אני עדיין לא מכירה אותם, למרות שפגשתי אותם כבר 40 פעמים. אני מסתכלת מהצד, והם מבחינתם רואים בי את החיילת הבודדה שעלתה ארצה ושייכת איכשהו למשפחה. אולי עוד כמה שנים נכיר... כרגע זה טרי...

     

    מוזר, גם אני חיה באותה הקפאה של זמן והוויה. יש לי חוש התמצאות מדהים. מסתדרת כמעט בכל עיר. 40 פעמים עשיתי את הדרך מבית העלמין לבית של חני וזאביק. 40 פעמים נאלצתי לבקש הוראות מדוייקות לדרך הזו.

    סוג של בלוק פסיכולוגי. קיבעון. לא מסוגלת לקלוט את הדרך. כאילו שכל פעם חווה את האזכרה בפעם הראשונה.

     

    אני חושבת שזה תמיד יהיה כך. מין צורך כזה לשמר את מה שהיה אז, כשזה היה הכי טרי בזיכרון. לשמר את כל התנאים האפשריים... להקפיא את הזמן... להתקרב כמה שיותר לאותו יום ארור... אז אם לא הכרנו באזכרה הראשונה, אנו לא נכיר גם היום. שלום מנומס.. זהו.

    ואני כנראה אמשיך לבקש הוראות איך מגיעים מבית העלמין לבית בפתח תקוה..

     

    כל שנה אני משוכנעת שלא אבכה. אני שם בשביל המשפחה. אבל משום מה זה נהפך יותר ויותר קשה. פתאום הקונטקסט של האובדן נראה יותר בלתי אפשרי.. גם אני אמא.... לא יכולה אפילו... כלומר... איך אפשר להמשיך כך?..

     

    מזה 20 שנים אני מבקרת פעמיים בשנה בבית העלמין הצבאי סגולה, ולאחר מכן עוברת לבית בפתח תקוה. 20 שנים שמרגישות כמו 3... גג. עשרים שנים של כניסה למעין מודוס חסר זמן... ואז, לאט לאט, שמים את הגוש הזה, שמופיע לו בבטן ובגרון חזרה על המדף וממשיכים הלאה.

     

    היום קשה לי לשים את הגוש על המדף. הדמעות זולגות ואינני מצליחה לעצור בעדן. לא בטוחה מדוע כותבת מילים אלו. פשוט כואב. הילדים של נטע נראים כמו רני.... לחבר'ה מהגרעין יש קמטים פה ושם... חלקם יגיעו רק ביום הזיכרון... חני מעשנת... אמא שלי מצלצלת מניו יורק כדי "להיות איתם" משם, בשלט רחוק... זאביק מתבדח ומנסה להצחיק...הכל אותו הדבר כמו בכל שנה... השנה זה פשוט קשה מתמיד...

     

    עוד רגע אשלח את הפוסט לבלוג שלי.

    אמחק את הדמעות, ואתאפס.

    יש לי שיחת עבודה עם לקוח עוד חצי שעה...

    ...והנה, המדף פתאום הופיע...

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (27)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/7/11 12:13:
      חזק.הווייתך -הוויית הארץ הזו...
        27/9/09 21:07:


      חזק מאד.

      פשוט וחודר.

      קל להזדהות.

      בלתי אפשרי להרגיש.

        13/1/09 00:45:

      כתבת יפה את העצב.

      דן

        26/12/08 10:02:


      סיפור עצוב שעוטף את כולנו

      ארץ אוכלת יושביה...

      *

        29/10/08 11:29:

      פשוט קשה.

       

      יהי זכרו ברוך

       

      ושנעריך את מה שיש.

        30/5/08 07:46:

       

      צטט: יוסריאן 2008-05-29 15:51:13

      עצוב, עצוב מאוד.

      במקומות נורמלים מה שמאחד אנשים זו השפה, התרבות,האוכל... דברים "רגילים".

      אצלנו זה השכול.

      כנראה שבגלל זה, לכולם כל כך קל להזדהות איתך ולהזיל דמעות.

      כי לעזאזל, לכל אחד פה יש איזה רני "שנשאר בן 20... שלא שם ולא פה, ובכל זאת ישנו"....

       

      אין ריגשון שמתאר את זה...

      אכן... עצוב עצוב (הנה רגשון שמתאר חלק מזה...)

        29/5/08 15:51:

      עצוב, עצוב מאוד.

      במקומות נורמלים מה שמאחד אנשים זו השפה, התרבות,האוכל... דברים "רגילים".

      אצלנו זה השכול.

      כנראה שבגלל זה, לכולם כל כך קל להזדהות איתך ולהזיל דמעות.

      כי לעזאזל, לכל אחד פה יש איזה רני "שנשאר בן 20... שלא שם ולא פה, ובכל זאת ישנו"....

       

      אין ריגשון שמתאר את זה...

        16/4/08 03:38:

       

      צטט: clip 2008-04-16 01:49:06

      אחד הפוסטים היותר מרגשים שקראתי כאן

      אני מוחמאת. תודה ארנון.

        16/4/08 03:36:

       

      צטט: irmi amir 2008-04-04 08:41:38

      חתיכת חיים מרגשת. עשית לי עצוב. כתבת יפה.

      תודה ירמי.

        16/4/08 01:49:
      אחד הפוסטים היותר מרגשים שקראתי כאן

      חתיכת חיים מרגשת. עשית לי עצוב. כתבת יפה.

        3/4/08 09:42:

       

      צטט: אינדיאנה 2008-04-02 19:57:24

      טליה, יקרה.

      פוסט רגיש וכתוב נפלא.

      את מצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות , תחושות , חרדות ואבדן .

       

      כל שנותר לי הוא לאחל לך ולקוות למען כולנו לרק טוב.

       

      השארתי כוכב , מגיע.

       

      תודה, תודה ואמן.

        3/4/08 09:41:

      לא בטוחה שזה עובר דרך הראש. משיחות איתם, זה פשוט כאב חד ובלתי נסבל.. קריעת הבפנים שמתרחשת כל העת... תחושת פספוס שאי אפשר לתאר, החמצה, געגוע קיומי.

       

      צטט: ophir33 2008-04-02 19:45:47

      תודה על הקטע הרגיש והעדין

      מעניין מה עובר להורים בראש כשהם רואים את מקביליו של בנם גדלים ומתחתנים .....

       

      אופיר

       

        2/4/08 19:57:

      טליה, יקרה.

      פוסט רגיש וכתוב נפלא.

      את מצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות , תחושות , חרדות ואבדן .

       

      כל שנותר לי הוא לאחל לך ולקוות למען כולנו לרק טוב.

       

      השארתי כוכב , מגיע.

        2/4/08 19:45:

      תודה על הקטע הרגיש והעדין

      מעניין מה עובר להורים בראש כשהם רואים את מקביליו של בנם גדלים ומתחתנים .....

       

      אופיר

        2/4/08 13:30:

      יפית. זיו, עמית, דניאלה, צחי, יוסף, ברק, חנן, אילן ופרד היקרים,

       

      לא הייתי בטוחה אם דבריי יובנו, אם הפוסט בכלל יעשה שכל כלשהו.. מסתבר שאכן הובן, וכנראה שגם קצת חנק (מהתגובות כאן ובאישי).   

       

      אני בד"כ מגיבה לכל אחד בנפרד, אבל הפעם הרגשתי שתגובה אישית לכל אחד ירגיש קצת כמו סדנה לתרגול תמרון היימליך , כך שמרגישה יותר בנוח כך.

       

      תודה רבה רבה על תגובותיכם המקסימות. נגעתם לליבי ועשיתם לי נעים. בהמון מישורים. תודה. וחיבוק. גדול.

       

        2/4/08 01:04:

      ההתמדה בעלייה לקבר מעידה הרבה עליך.

       

      קשה ומרגש לקרוא את מה שכתבת.

       

       

        1/4/08 23:57:

      איתך!

      תאספי את החלקים.....וממשיכים

      לילה טוב

        1/4/08 23:33:

      הגושים האלו לא מתפרקים לעולם

      הם מסתובבים בפנים ולפעמים

       בלי קשר לזמן ומקום צפים.

      ארץ נהדרת אבל כל כך חבל

      שמלבד חקלאות מתקדמת

      הייטק,  ויהלומים

      מייצרת כל כך הרבה שכול

       שהגרון נשנק.

      כתבת מאד יפה ומרגש

      חנן

        1/4/08 23:30:

      אין לי מילות נחמה

      רק חיבוק

       

      ותוספת קטנה - סיפור מדהים על אחווה נדירה

        1/4/08 23:07:
      מרגש.
        1/4/08 23:04:
      כל כך מרגש
        1/4/08 22:50:
      ארזת לעבור קרוב בכדי שיהיה אפשר לחבק אותך על אמת?
        1/4/08 22:40:

       

      לשניכם, נראה לי.

      לא יודעת מה לכתוב לך.

       

        1/4/08 22:20:

      רוצה להגיב וקשה לי.

      אני אנסה לעכל ולחזור. 

        1/4/08 21:46:

       

      יש פעמים שבהן מלים מאבדות משמעות. הן לא מצליחות להעביר את התחושות שמציפות שעולות בי. הן נראות ריקות כשהן נשלחות כדי לחזק.

      ולכן לא אשתמש במלים כמו "מצמרר". ולא אשלח לך חייכנים, וחבקנים.

      פשוט אשתוק. וברגישותך, תביני הכל.

        1/4/08 21:44:

      כתוב מקסים, אמיתי מהלב

      לצערי גם כל כך נכון, אני מכירה כל תחושה

      כוכב קטן שיאיר לך

      יפית

      ארכיון

      פרופיל

      taliapo
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין