כל אחת והיחסים שלה עם הרוקי מורקמי. היחסים שלי עם הרוקי מורקמי לא הובילו לשום מקום. התחלתי לעקוב אחריו משיינקין פינת אחד העם. זה לא הוגן מצדכם לשאול איך זיהיתי אותו מפני שהוא נראה יפני כמו כל יפני. ככה זה מנקודת המבט שלכם. אתם לא טורחים להתבונן היטב בפנים של יפנים. אני מבטיחה לכם שאין שני יפנים דומים. והרוקי פשוט נראה הרוקי. והוא מרכיב משקפיים. בדיוק הוא יצא מסטמצקי וביד הוא החזיק שקית ניילון עם ספרים. לא היה לי ספק שזה הוא, ובהמשך תבינו למה. הוא ירד בשיינקין ונכנס שמאלה במלצ'ט לכיוון השמש ששוקעת במערב וזה בדוק. מכל חצר התקבצו חתולים והלכו אחריו וכבר בבלפור היתה לו להקה של שניים עשר חתולים. אני שמרתי מרחק של מאה מטר לפחות והתפללתי שלא אפגוש אף מכר. בדרך כלל אני פוגשת המון מכרים במלצ'ט. אנשים שלא שמים לב שלא ראו אותי לפעמים חמש שנים ויותר. הם אומרים שאני לא משתנה. איך לא משתנה? כמו שאמרתי, אנשים לא טורחים להתבונן היטב. אני הולכת אחרי הרוקי וחתולים מורמי זנב. פעם הלכתי כאן במלצ'ט אחרי אריק איינשטיין. ופעמים רבות טיילתי עם אהובי הזגג והכלב שלו. אהובי הזגג היה נשוי לחברה שלי. אבל היא לא אהבה אותו והיתה מדוכאת כל הזמן. היא הדביקה לי אותו בכל הזדמנות. כן, הוא היה זגג מאוד פסיבי. הוא רצה שנעשה את המשא ומתן בלעדיו ונחליט כבר עם מי הוא ילך. אבל הוא לא ידע להגיד לא לנשים ואני לא ידעתי להגיד כן לגברים והיו שלוש שנים של התלבטות שאת רובן ביליתי באמריקה. ובסוף באה ולקחה אותו סופי איתה לחוצלארץ. והחברה, שהיא כבר לא חברה שלי, אם היא רואה אותי, היא מתנפלת עלי וצועקת ליד אנשים כי היא בדרך כלל מסטולית מהתחת וגם קצת משוגעת בלי קשר. ובכל מקרה, זה שאהבתי את הזגג שלה זאת לא קרמה טובה. בקליטה מאוחרת אני מבינה שבתקופות מסוימות כל האנשים סביבי היו מסטולים. וזה שם את כל המציאות בספק. מוזר, אבל אצלי זה לא הפך להרגל דומיננטי. היו לי התמכרויות אחרות. לזכוכיות, לזגגים, לגולות ראסיות, לאהבה לאנשים בלתי אפשריים, להתלבטויות. וכשהרוקי הלך לו לפני הרגשתי את הלב העטוף בצלוטייפ פועם בקצב הסְקָא: שרק לא אפגוש מכרים ובמיוחד לא את אשת הזגג. זה לא שאני פוחדת מפאדיחות. להפך. הם התבלין של קיומי. אבל אני חוששת שהוא יעלם לי. במיוחד כי קצב ההליכה שלו מהיר. הוא פנה שמאלה בבצלאל יפה וברוטשילד ימינה. החתולים עצרו בחריקה. זה מחוץ לתחום השיפוט שלהם. הרוקי אפילו לא שם לב. הוא פיזם נעימת ג'אז ישנה ומדי פעם תופף באוויר ביד שאינה מחזיקה את שקית הניילון. את אלנבי חצה הרוקי מורקמי באדום. מונית אדומה של קו 4 כמעט דרסה אותו. כמעט לא נחשב. רשמתי לי בראש לזכור את זה. ההליכה היתה מעייפת אבל הסקרנות הרגה אותי. הוא פנה ימינה בהרצל, ובאחד העם שמאלה לנווה צדק ופנה לרחוב קטן. עד שהגעתי לפינה של אותו רחוב צר, נעלם לי הרוקי מורקמי. אימצתי את עיני והסתכלתי סביב. אהה! פתאום ראיתי אותו בבית הקפה של לה וצה ד'אורו. רווח לי. הוא שוחח עם המלצר שליווה אותו לשולחן והתיישב, מניח את שקית הניילון על כסא סמוך. ואז הגיעה לוסי מקושטת ביהלומים. צבע השמיים השתנה ונשמע רעש עמום מבטן האדמה. זכרתי שכל כך רציתי. כל כך האמנתי. והאהבה תמיד היתה בצד הלא נכון של הדלת. הסתכלתי בהם מבעד לזגוגית של חלון הזכוכית. הוא קם לקראתה והם התחבקו. כשהתיישבו, היא סיפרה לו משהו בהתרגשות. משהו שקרה לה בדיוק בדרך לפגוש אותו. עצרה אותה מכרה שהיא לא ראתה כבר חמש שנים. או משהו כזה. הרוקי עצר את סיפורה. הפעם כשקם, הוא הושיט לה יד. הקים גם אותה והתחיל לרקוד. מעודד אותה להצטרף אליו. אני הסתכלתי בהם רוקדים כמו עגורים מתוחי צוואר, מנופפים ידיים. הריקוד שלי התחיל לזמזם לי ברגליים. הוא הגיע בלי שאקרא לו. כמו תמיד אין לי שליטה עליו. לאחרים זה נראה כמו התקף אפילפסיה, כמו מרד של אברים. תופים סמויים הצעידו את רגליי, הקפיצו אותי ונענעו את ראשי וזרועותיי, משכו אותי לנוע משם והלאה. זאת אני שרקדתי את שבזי מלמעלה עד למטה באור אחר הצהריים. וממש לא אכפת לי אם מישהו ממכריי היה שם וראה.