לא בא לי לדבר.

לא בא לי לכתוב.

לא בא לי לספר.

בא לי לשתוק.

כמה נפלא פשוט לשתוק ולהינות ממה שיש.

המוח לא רוצה לשתוק.

הוא חייב להוציא רעיונות חדשות,הוא חייב ליצור כל מיני תיאוריות למה אנשים מתנהגים ככה,למה הכל רע בעולם.המוח ממשיך לחפש את כל התשובות ולא נח לרגע.לכן אף פעם אין שלווה פנימית.המוח לא רוצה שיבטלו עליו.הוא חייב להתקדם.הוא שולט בנו.

הוא רוצה להרשים,רוצה להמציא,רוצה למצוא חן בעיניהם של האנשים.הוא רוצה שיכירו בו.עד כמה המוח מבריק וחכם.

גם פעם נתתי למוח לשלוט בי כי חשבתי שהוא חבר הכי טוב שלי.בזכותו ידעתי איך לנתח את המצבים והסיטואציות...בזכותו ידעתי לשפוט את האנשים,לשגע את עצמי עם המחשבות שהיו באות לראשי.תמיד ידעתי למה זה ולמה זה...בזכותו הייתי מגיעה להישגים הכי גבוהות...

למוח לא מעניין מה מתרחש בתוך האדם.לא מעניין אותו עד כמה האדם שואף לשלווה.הוא תמיד מנסה לגרום לאדם לשאוף לעוד דברים,לעוד ריגושים,לעוד שאלות.הוא לא רוצה שישכחו אותו.פעם ידיד אמר לי שהמוח הוא אויב הכי גדול של האדם.כנראה הוא צודק,אבל אני רואה במוח כילד קטן שרוצה להתקיים בזכות קיום שלו.

היום אני מוכנה לראות עד כמה המוח מוגבל.הוא כלי מצוין שנותן לחשוב,לפעול אבל הוא מאוד מוגבל.הוא מונע ממני ומאחרים לראות את עצמם ואת האחרים כפי שהם.אני לא יכולה להאשים את האנשים שמונעים על ידי המוח שלהם.כי הייתי פעם כמוהם.

הייתי מסוממת פעם.נתתי למוח לסמם אותי. הייתי מונעת על ידי רגשות שלי.

עצב,דאגה,איכפתיות,אובססיה,רכושניות,שמחה...הכל זה רק סמים.

רגשות מאוד מחוברים למוח...לא סתם אומרים שהמחשבה קודמת לרגש.

מחשבה->רגש->פעולה...

אם מחשבה שלילית אז באה הרגשה שלילית...

אפילו לא במודע...

אם מרגישים איפשהו עצב,סבל...צריך לבדוק קודם כל המחשבה...

פעם לא כל כך יכולתי להבין את זה אבל היום אני מבינה לעומק.

בלי כל רגשות אלו....אני יכולה פשוט לאהוב.

אני לא צריכה להפעיל את עצמי להרגיש משהו

כי ככה אני גורמת לעצמי להיות מסוממת ומכורה.

פשוט לתת לעצמי להיות ...פשוט להיות...

וקוראים לזה אהבה.

אהבה.