סבתא שלי עליה השלום הייתה רודפת אחרי החבר שלי עם צלוחית של תותים בשמנת וסוכר. משדלת אותו לאכול. המילה "רודפת" מטעה. אל תחשבו שהיא איימה עליו עם כף ענק, מרוחה בשמנת נוזלית מטפטפת. אוה, לא. הוא היה מאד אהוד אצלנו בבית, החבר שלי. 

אבא שלי היה נותן לו את מפתחות האוטו, בכל פעם שרצינו לצאת. אבא שלי אף פעם לא נתן לי לנהוג, אפילו שביקשתי המון. אחר כך הפסקתי לבקש ולכן בעצם התחלתי לנהוג רק שנים אחרי, למרות שכבר מזמן היה לי רישיון נהיגה. אבל זה נושא לפוסט אחר. 

אבא שלי התחיל לאהוב אותו ברצינות, כשפעם, בשיחת טלפון שלי עם החבר שלי, אלוף נעוריי זיהה דרך קווי בזק המפותלים את הקונצ'רטו שהתנגן אצלנו בבית. ברהמס, בטהובן או מוצארט. אני כמובן לא זוכרת, וגם לא הייתי מזהה ממטר, אבל כשסיפרתי לאבא שלי, הוא היה מוקסם באמת. זה התחבר לו מיידית עם יצירות אומנות, מוזיאונים, ספלי פורצלן ששותים בהם five o'clock tea בזרת זקורה ודם כחול באופן כללי. על רקע הגברברים הקודמים שהבאתי הביתה, זאת הייתה מציאה אמיתית. ואולי אבא שלי חשב שזה יחלחל אלי.

אהבתי אותו באמת, את החבר שלי. הוא היה הגבר הראשון שלי שלבש חולצות וורודות ומוקסינים בלי גרביים. וזה נראה עליו מצוין. היה לו ריח של לחם שזה עתה יצא מהתנור והיינו עושים ג'אם סשנים של שירה מטורללת בשני קולות, עם פילצוטי ביניים. זה נשמע מפגר אבל אז באותה התקופה זה קרע אותנו מצחוק.  

בכל יום שישי הייתי מכינה לנו ארוחת ערב משוכללת וטורחת עליה חצי יום. הוא אף פעם לא קנה מצרכים, לא הביע רצון לעזור ואף פעם לא הביא את היין. כשהציע לשטוף כלים, הייתי בטוחה שזאת הקרבה אמיתית. אצולה אמיתית לא מלכלכת את הידיים. 

זה נגמר מזמן כל הסיפור הזה והיום בפרספקטיבה של שנות אור, הנוסטלגיה מעלה בי חיוך סלחני. כמה מעט הייתי צריכה באותם הימים.