לתל אביב עברתי אחרי שלא יכולתי יותר. לא יכולתי יותר לגור בבית עם ההורים. הם קיבלו את זה קשה. גם לי לקח הרבה זמן. זה היה בחודש יוני, אחר הצהריים. עמדתי במטבח עם הגב לשיש, ליד המקרר, במיקום החביב עלי. אבא ואמא ישבו משני צידי שולחן האוכל. אבא סיים מזמן את הקפה שלו, אמא עוד לא. "יש חוזה?" אבא שאל. אמרתי שכן. הוצאתי דף מקומט מהכיס האחורי של הג'ינס והראיתי לו. הוא לקח את המשקפיים שלו, ושוב נהיה פרופסור כזה כשהוא מרכיב אותם. השארתי אותו עם אמא ועם החוזה המקומט ונכנסתי לחדר. לא היה לי כח להתחיל לפנות את הכל לארגזים, אבל לא היתה ברירה.
בארבע בבוקר גמרתי ונפלתי על המיטה.

קמתי בשמונה, מתוח. היום אני עוזב את הבית ועובר לתל אביב. יש לי קטע עם העיר הזאת, לא יודע למה. מאז שראיתי תמונות של סבא וסבתא שלי מצטלמים בשנת 1937 בכיכר המושבות, נדלקתי על העיר. היתה לי אפילו פנטזיה לקנות מחדש את מה שהיה פעם המכולת שלהם ברחוב ארלוזורוב, ולעשות ממנו בית קפה קטן. ככה, לסגור מעגל.
אבל יותר מכל רציתי להיות לבד. שלומי הגיע עם הטנדר הגדול של אבא שלו ועזר לי להעביר את הדברים. עד הצהריים סיימנו. שלומי גבר יפה. אני לא מבין איך בחורות לא חוטפות אותו. תמיד אני אומר לו את זה והוא אומר לי שאיך זה שהן לא חוטפות אותי ואז אנחנו צוחקים. הכרתי אותו כשעבדתי במחשבים. הייתי חדש לגמרי והוא כבר היה ותיק. הוא התנהג כמו מנהל, אבל הוא בעצם עשה עבודה ממש כמו שלי, שזה בעיקר לטפל בהזמנות של לקוחות. לפעמים היתה לי תחושה שהוא לא סובל אותי. אבל האמת היתה שנמאס לו מהמקום והוא רצה ללכת משם. נעשנו חברים ממש טובים רק כשגילינו במקרה ששנינו נולדנו באותו יום ובאותה שנה. כשסיימנו לפרוק את הארגזים, עשיתי לשנינו קפה. ישבנו על הרצפה ושתקנו. הוא עם זיפים ארוכים כאלה. גם לי היו. הזענו כמו מטורפים. רציתי להתקשר לאסנת ולא היה לי כח. לא היה לי כח לבאנאליות של השיחה. רוח נעימה נכנסה בכל הבית. שלומי בהה בחלון ואני ברצפה. סימני ערב ניכרו עליהם, מוצללים מפנסי הרחוב בחוץ. ככה נשארנו אולי שעתיים. לא דיברנו. כל כך בא לי לישון. "נראה לי שאני אזוז, יש לי עוד לימודים מחר."
"איך שבא לך," עניתי. אמרתי לו תודה ונפרדנו.
לקחתי את הכוסות ושמתי בכיור. פתחתי את הברז ומים התיזו לי על הידיים. בדיוק אסנת צילצלה. עניתי בידיים רטובות. אחרי חצי שעה שמעתי דפיקה בדלת.

"אתה נראה עייף," אמרה ונשקה לי על השפתיים.
"תודה," החזרתי.
היא הורידה נעליים ואז חשבה קצת ונשארה רק בתחתונים וחולצה. זה הצחיק אותי. "מה?" הסתובבה אלי.
"כלום. הקטע הזה שכל הדירה שלי הפוכה, מלאה בקרטונים ולא מסודרת בשיט ואת כאילו כלום, תחתונים וחולצה. לבריאות."
"איפה הקפה?"
"על השיש. שימי מים, אין הרבה."
לא יודע מה קרה לי אבל לא יכולתי לזוז. הייתי ממש ממוטט. אולי גם בגלל שישנתי ארבע שעות בלילה הקודם. היא נכנסה לסלון עם הקפה והביטה דוממת על הקירות הריקים.
"נחמד," אמרה.
"כן, מחר יהיה יותר נחמד. נארגן פה כמה דברים. שלומי עזר לי עם הכל."
"כן, הוא חמוד," ענתה עם הגב אלי.
אחר כך התישבה לידי, הרימה רגליים על אחד הקרטונים והדליקה מרלבורו אדום. ככה אהבתי אותה, עם הקפה והסיגריה. זו היתה סיגריה אחרונה, אז היא איפרה בקופסה. ואז היא התחילה להתלונן על כמה שחרא לה בעבודה, ושהיא מהר-מהר תמצא משהו אחר ואחר כך היא תעבור לגור איתי. אבל לא האמנתי לה. היה לי חם. האוויר עמד. היא הביטה בי במבט מזוגג.
"מה עובר עליך? תגיד לי."
"כלום, בא לי לישון. אני הולך לישון, אסנת, אני הרוג."
הרמתי את עצמי מהרצפה הקרה והלכתי לחדר. ושוב נפלתי על המיטה, לא מודע אפילו לשעה. לפני שהלכה היא נכנסה לומר לי לילה טוב. עשיתי עצמי ישן. הרגשתי את השפתיים שלה נושקות לשלי, עם הריח המטמטם הזה מהשיער.

למחרת קמתי מאוחר.
גיליתי עוד כוס בכיור עם סימנים של קפה שהיה שלה.