נסעתי אתמול לירושלים מתל אביב ונתקעתי בפקק ליד לטרון. בהחלטה של רגע פניתי דרומה ועליתי לירושלים דרך כביש בית שמש. לא נסעתי בכביש הזה מזמן ושמחתי שהיה לי תירוץ לצאת מדרך המלך ולראות את כל הירוק הזה מסביב ואת פרץ הפריחה האחרון של סוף האביב.
נסעתי ושמעתי מוסיקה וליבי נכמר לפתע בגעגועים לאותם יערות של עצי אורן בהרי יהודה. לאותן שבתות של חורף כשהיינו יוצאים משמיכת הפוך החמה ומציצים מבעד החלון, אחרי שכל הלילה ירד גשם והיו רעמים וברקים ואז ,כשהכל נוצץ ורחוץ והשמיים כחולים בטורקיז בוהק , היינו יוצאים כל המשפחה לטיול. יוצאים לתור את האדמה הרטובה וכושלים ונופלים בין הטרסות ההרוסות. רצים בין שבילים עם ריחות של גללי עיזים ודורכים על שיחי סירה קוצנית והרבה כלניות ורקפות וסביונים מסביב והעשב הירוק גבוה גבוה והנעליים רטובות ומלאות בבוץ ואני ילד הכובש לו כטרזן , מישעולים ביערות עלומים.
נער הייתי וגדלתי, והעמקתי לחדור בג'ונגלים פראים, ג'ונגלים שנהרות רחבים, ירוקים חורצים בהם נתיבים, ואני שטתי בנהרות האלה ימים ושבועות , וגם פגשתי אינדיאנים פיראיים אמיתים ההולכים ערומים ולחייהם צבועות בצבעי מלחמה. אינדיאנים שאת שפתם לא ידעתי ולדבר עימם לא יכולתי. רק חיוכים היו לי, כדי לומר להם שלום, ועיניים להביט בנשותיהם שגם הן היו ערומות כמעט ולהן דדים תלויים מצומקים הנופלים על בטנן. פעם אפילו צדתי באיזה יער שחור יגואר אמיתי ונחש אנקונדה גדול זחל לו מתחת לערסל שבו ישנתי ,ובבוקר מצאנו אותו ישן לו בקרחת היער ובגופו מתעכלת חיה גדולה שטרף בלילה . ממש כמו הנחש של הנסיך הקטן שאחרי שצד את טרפו, דמה גופו למיתאר של מגבעת....
אבל באף אחד מהג'ונגלים האלה לא הרגשתי את הקסם והרז האפל שהכרתי ביערות האורן ההם בהרי יהודה של ילדותי.
ונזכרתי היום ברשימה מופלאה של עמוס קינן שבכמה שורות בודדות הצליח לתפוס את הכאב המכמיר הזה לרגע של יופי פרטי שבדרך מסויימת , גם נישזר לאיזה חלום געגוע שצובט בלב. נישזר למשהו שהוא גם קולקטיבי. זכרון שאנו מחלקים עם עוד אנשים. אולי אנשים ששייכים לדור שלנו, אולי כאלה שהחלומות שלהם היו פעם דומים לחלומות שלנו . זכרון שיש לאנשים שאולי עדיין לא איבדו אותם, את החלומות האלה וגם בלבם אותו געגוע עצוב לאיזה רגע ארץ ישראלי של פעם.
קראתי שוב את עמוס קינן ועיני מלאו דמעות.
הנה הקטע:
פעם
"פעם הגענו לפנות בוקר אל המעין. מסביב היה עדיין חושך, חרמש הירח החיוור נתקע בתוך צלע הגבעה. הצפרים התחילו להתעורר ולשיר. שכבתי על הגב הסתכלתי בצמרות העצים מסביב. יותר זה לא יקרה לי לעולם, לעולם."
(עמוס קינן – מתחת לפרחים)
שעת לילה וכמעט חמסין אבל מחר לא נצא לטיול והשמש כשתזרח, יהיו רק נגוהות של אור לבן על המכוניות והכבישים והרבה אבק בשמיים.
העיר הזאת שבה גדלים ילדי , אינה העיר של ילדותי, והעצים האלה בהרי יהודה, אפילו גבוהים יותר היום ממה שהם היו , כשהייתי ילד קטן. אבל כשאני מבקר בהם לעיתים אני מרגיש שהיערות האלה הם כבר לא היערות שלי.
|