איך דמיינתי לעצמי שמורה של אינדיאנים? גדר תיל מסביב? שער? לפחות איזה שלט "שמורת אינדיאנים" או עמוד טוטם? הכי פחות ציפיתי לראות סתם בתים פרבריים, בורגנים למראה, כמו בשאר העיירות הקטנות של אפ-סטייט ניו יורק. בזכות "הקשר הישראלי" זכיתי ליחס מיוחד. יד ימינה של זיקנת השבט היתה חברה ישראלית, "כוכב הערב" שמה. קיבלתי חדר בטריילר בחצר, עם חימום. (אני זוכרת שמי האסלה בשירותים היו מים רותחים בגלל איזו טעות שרברבית). אחד החוקים בשמורה אומר: "כשאתה רואה משהו שצריך להיעשות - תעשה אותו." זה פועל מצוין. מצאתי הרבה דברים לעשות; בהכנת ארוחות, בניקיון ובהתידדות עם זאבה לבנה שגדלה שם כאילו היתה כלבה. היתה עבודה רבה בהכנת המקום לכנס נשים שיועד לסוף השבוע. "כוכב הערב" נתנה לי סט של שאלות לחקירה עצמית. כמו: מה המהות שלי ומאין באתי או איך הייתי רוצה שיזכרו אותי כשאלך מכאן... הרהרתי בהן תוך כדי שאני עסוקה במטלות שלקחתי על עצמי. נשיאת דליים של מים לנקיון חדר האוכל או קילוף תפוחי אדמה. הקשבתי גם לנשים האחרות שדיברו וצחקו, נינוחות בחברת עצמן. משתפות פעולה בהרמוניה. שאיפה לאיזון, זה היה הידע ש"כוכב הערב" אמרה שהתורה האינדיאנית רוצה להעביר לעולם. איזון בין פעולותיהם של בני אדם ורווחתה של אמא אדמה, בין נשים לגברים, ואיזון בתוך כל אדם. היא דיברה על המעגל הגדול שעליו כולנו יושבים, כל אחד יש לו את נקודת המבט שלו והיא נחשבת בעיני האינדיאנים למקודשת. בכנס, אכן ישבנו בסוכת עץ ענקית ועגולה. הגיעו מאות נשים מכל רחבי ארצות הברית, מאמריקה הלטינית וקנדה. שקט מוחלט שרר כשכל אישה דיברה על דברים המעיקים על ליבה. נשים בחרו לספר על חולשה וכוח, על עוולות וניצול ועל ריפוי וניצחון. חלקם סיפורים אישיים מאוד וחלקם נוגעים לקהילות ומדינות. מסורת היא שלא מוחאים כפיים, אלא מרימים ידיים ומנופפים אותן כשהדוברת סיימה לדבר. כל סיפור נגע והעיר מקומות עמוקים בתוכנו. הביא חלקים של תמונת העולם, תחלואיו ועוצמותיו.

מחוץ לסוכה הגדולה עמד תוף ענק. נשים התחלפו ביניהן כדי להכות בו את מקצב הלב של אמא אדמה. דו-דום! דו-דום! כך במשמרות במשך שלושה ימים ולילות. תזכורת מהדהדת.

על השטח הענק מסביב לסוכה הוקמו עשרות אוהלים. נשים החליפו ביניהן חרוזים ותכשיטים, לימדו אומנויות, ריקודים ומשחקים, סיפרו סיפורים, רקמו חברויות וצחקו יחד.

על זיקנת השבט, סבתא טוויילה, הסתכלו כולן בעיניים מעריצות. החוכמה שלה משולבת בהרבה שמחת חיים ושובבות. אותו קשר ישראלי עם "כוכב הערב" איפשר לי חוויה בלתי נשכחת. הוזמנתי בערב לראות טלוויזיה בחדר הפרטי של סבתא טווילה עם עוד ארבע או חמש נשים שעובדות בשמורה באופן קבוע. סבתא טווילה ישבה במרכז המיטה הזוגית שלה, "כוכב הערב" לשמאלה, וגם אני נדחפתי לצדה. כולנו מצאנו לנו מקום שם, מול הטלוויזיה. באופן טבעי, בשעת ערב מאוחרת, הסבתא התחילה לנקר, ואף להשמיע נחירה קטנה מדי פעם, לקול צחוקנו השקט המנסה לא להיחשף. עד שלא יכולנו יותר להתאפק וצחקנו בקול רם. הסבתא פקחה עיניים והסתכלה עלינו בתמימות: "מה, מה קרה? קרה משהו?"