בין הקיוסק השכונתי לרחוב רידינג חציתי את כל הנהרות, הרחתי את כל הפרחים והסתכלתי לשמש בעיניים רגע לפני הסינוור.הרגשתי איך המים זורמים על פני, זולפים על רגליי המושרשות חזק באדמה. גמעתי את האוויר המשכר של החיים, שניצבים לפעמים בהפסקות המזדמנות, בתוך הנשימות הקצובות. שיחקתי עם הלך רוח של נער חולמני, טיפסתי על מעוף שאינו מכיל ולו במעט את נופו של כדור הארץ. השתעשעתי במסכת פניו של מר יודע הכול בעל ההבעה חמורת הסבר, מהירת התגובה, אכולת הדרך.ברחובות, נתקפתי אנרגיות בלתי נדלות של קיום. ובבואי אל סלוני משמר את הניצוץ, בורידי, בנקבוביות עורי, עומד ומקפיץ את כל גופי לפני. רגע אחד, שלווה עולמית ודרכים אינסופיות של שמחה, הכול אליי וממני למי שיבקש. ואז, רגע אחד שבו האנרגיות עוזבות אל תוך ספה מרופטת למחצה, אכולה ודוממת- המביטה לתוך מסך מרצד. שם חוצים נהרות, מריחים פרחים וגומעים סיפורי חיים ודרכים. בין נשימות בלתי מורגשות, בין עבדות ותכליות משתנות- קופסה אחת ואיש אחד עם רגע של חיים שלמים. |